השדרה הרחבה (Unter den Linden; מילולית ‘תחת עצי התרזה’), החוצה את מרכז ברלין, החלה את דרכה במאה ה־16, כשביל כרכרות אל שדות הציד בטירגארטֶן. שנים רבות לאחר מכן, ב־1647, ניטעו לאורכה עצי התרזה, המסמלים את מעמדה כשדרה הראשית של העיר. השדרה מקשרת בין שער בּראנדֶנבּוּרג לבין אי המוזיאונים, שם ניצב בעבר הארמון העירוני. לאורכה נוסעים אוטובוסים בקווים 100 ו־200, ונחפר בימים אלה קו חדש של הרכבת התחתית, שייחנך בשנת 2020. בהליכה מכיוון שער בּראנדֶנבּוּרג תראו תחילה את שגרירות בריטניה (מימין, בפינת Wilhelmstr) ואז את שגרירות הונגריה (משמאל), אליה צמוד מוזיאון השעווה של מאדאם טוּסוֹ (Madame Tussauds; מס’ 74), המומלץ לחובבי הז’אנר. |תמונה_בטקסט655| המבנה המרשים ביותר בחלק זה של השדרה הוא שגרירות רוסיה (Russische Botschaft; מס’ 63-65), שנבנה ב־1950 כשגרירות ברה”מ במזרח גרמניה. זוהי דוגמה אופיינית לקלסיציזם סוציאליסטי - הגרסה הסובייטית לסגנון הניאו־קלאסי, בה מחליפים פסלי פועלים ואיכרים את המוזות והאלים היווניים. ממול, בפורום וילי בּראנדט (Willy-Brandt-Forum; מס’ 62), יש תערוכה קבועה המוקדשת לקנצלר־לשעבר, שהיה גם ראש עיריית מערב ברלין. |תמונה_בטקסט657| לאחר שתחצו את Glinkastr תראו מימין את בניין הקוֹמישֶה אוֹפֶּר (Komische Oper), שמאחורי חזותו המשמימה חבוי אולם יפהפה מסוף המאה ה־19. בצומת הבא תחצו את פרידריכשטראסֶה (Friedrichstr), רחוב סואן של חנויות־יוקרה, משרדים ומלונות. מעבר לצומת, מצד ימין, מזמינים שלטים גדולים אל Drive – מרכז תצוגה היי־טקי של חברת פולקסוואגֶן שנפתח ב־2015 ומוקדש לתערוכות מתחלפות בנושאי רכב ותחבורה. בפינת Charlottenstr ניצב מדרום לשדרה היכל האמנות של הדוֹיטשֶה בנק (Deutsche Bank Kunsthalle; מס’ 13-15), התופס מספר קומות ממשרדי הבנק ומשמש לתערוכות מתחלפות של אמנות בת־זמננו. הבניין גדל־המידות מעברה האחר של השדרה נבנה ב־1914 וכיום משמש את הספרייה הממלכתית (Staatsbibliothek). |תמונה_בטקסט659| פסל מעורר התפעלות של פרידריך השני על סוסו ניצב בנקודה שבה נפסקים עצי התרזה והשדרה נפתחת לכיכר בֶּבֶּל. אחרי הכיכר ניצבים בצד הצפוני של השדרה בית המשמר החדש והמוזיאון לתולדות גרמניה, ומולם (מדרום לשדרה) תראו שלושה מבנים שנהרסו לחלוטין במלחמת העולם השנייה או מיד אחריה ונבנו מחדש: ארמון הנסיכות (Prinzessinenpalais; מס’ 5) הבארוקי מהמאה ה־18, ארמון נסיך הכתר (Kronprinzenpalais; מס’ 3) הניאו־קלאסי (שמשמש כיום לתערוכות מתחלפות) ובית קצין המשמר (Kommandatenhaus; מס' 1), שם שוכנת ההנהלה של הוצאת הספרים בֶּרטֶלסמָן. בקצה השדרה נמתח גשר הארמון (Schlossbrücke), המעוטר בפסלי לוחמים בסגנון קלאסי שיצר קרל פרידריך שינקֶל. הגשר חוצה את התעלה אל אי המוזיאונים. |תמונה_בטקסט660|

הכיכר המקסימה בלב רובע מיטֶה נקראת על שם הז’נדארמים, גדוד העילית של חיל הפרשים הפרוסי, שאורוותיו שכנו בקרבת מקום. האזור החל להתפתח בסוף המאה ה־17, אז התיישבו בו הוּגֶנוֹטִים (פרוטסטנטים שנמלטו מצרפת), ולאורך השנים הוקמו בו מבנים דתיים ואזרחיים, שבזכותם נמנית הכיכר עם היפות ביותר בברלין. בשנים 1701-5 הקימו ההוּגֶנוֹטים את הקתדרלה הצרפתית (Französischer Dom), בקצה הצפוני של הכיכר - כנסייה קטנה, עם גג־רעפים אדום, בדמותה של כנסייה הוּגֶנוֹטית שנחרבה בצרפת. ב־1708 הושלמה מעברה האחר של הכיכר הקתדרלה הגרמנית (Deutscher Dom; בשמה הרשמי ‘הכנסייה החדשה’ – Neue Kirche), שנועדה לקהילה הקלוויניסטית דוברת הגרמנית באזור. שתי הכנסיות אינן קתדרלות במובן המקובל של המילה, שכן אף אחת מהן לא שימשה מעולם מושב להגמון; את השם Dom (המציין בגרמנית הן ‘קתדרלה’ והן ‘כיפה’) קיבלו רק בסוף המאה ה־18, כשהאדריכל קרל פון גוֹנטארט הוסיף לשתיהן מגדלים תאומים, מקורים בכיפות עגולות. התוספת נועדה ליצור בכיכר הרמוניה אדריכלית, בדוגמת הפּיאצָה דֶל פּוֹפּוֹלי ברומא. |תמונה_בטקסט672| בכנסייה הצרפתית, שחלל הפנים שלה צנוע וחסר ייחוד, מקיימים כיום תפילות וקונצרטים, ואילו מתחת לכיפה הצמודה שוכן המוזיאון ההוּגֶנוֹטי (Hugenottenmuseum), העוסק בתולדות הקהילה. אפשר גם לטפס לראש המגדל, המשקיף לתצפית נאה על העיר. הכנסייה הגרמנית, לעומת זאת, אינה משמשת עוד לצורכי דת, ויש בה תערוכה (משמימה למדי) על תולדות הדמוקרטיה בגרמניה. בין שתי הכנסיות משלים את הכיכר בית הקונצרטים (Konzerthaus) הניאו־קלאסי, אולי פסגת יצירתו של האדריכל הברלינאי קרל פרידריך שינקְל. המבנה הושלם ב־1821, אחרי שהתיאטרון הקודם באתר נשרף עד היסוד, ושימש את התיאטרון הממלכתי של פרוסיה עד מלחמת העולם השנייה. המבנה ניזוק קשות בהפצצות ורק ב־1984, לאחר סדרה של שיפוצים, נפתח מחדש כאולם קונצרטים למוזיקה קלאסית ולג’אז. פסלי־הארד החולשים על טור המדרגות מייצגים את כוחה של המוזיקה (נגנים רוכבים על אריה ופנתר), ומול הכניסה ניצב פסלו של המחזאי הנודע פרידריך שילֶר. מסביב לכיכר ובתחומה יש מספר בתי קפה עם שולחנות בחוץ, וכמעט בכל מזג אוויר תראו בה נגני רחוב, להטוטנים ומנפחי בלונים למיניהם, המשרים אווירה נעימה (גם אם ממוסחרת מעט). מסוף נובמבר עד ה־23 בדצמבר מתקיים בכיכר שוק חג מולד הנמנה עם הגדולים והמרשימים ביותר בברלין, ובקיץ נערכים בה לפעמים מופעי מוזיקה קלאסית תחת כיפת השמיים. |תמונה_בטקסט5407|

בימים הקשים שאחרי ליל הבדולח, כשיהודי ברלין תרו נואשות אחר דרך כלשהי לעזוב את גרמניה הנאצית, יזם הסוחר היהודי וילפריד ישראל מבצע הצלה יוצא־דופן - הקינדֶרטרנספורט (Kindertransport). ישראל וחבריו בקהילה היהודית של בריטניה שכנעו את ממשלת הוד מלכותו להעניק אשרות כניסה לאלפי ילדים יהודיים מגרמניה שיועברו למשפחות אומנות; עם קבלת האישור אורגנו רכבות מיוחדות משטחי הרייך השלישי אל בריטניה, ומדצמבר 1938 עד ספטמבר 1939 הועברו באמצעותן כ־10,000 ילדים, שניצלו בדרך זו מידי הנאצים. סמוך לתחנת הרכבת Friedrichstr, שממנה יצאה הרכבת הראשונה של הקינדֶרטרנספורט, הוצבה בשנת 2008 אנדרטה עשויה ארד מאת הפסל הישראלי פרנק מָייזלֶר. באנדרטה, ששמה הרשמי הוא "רכבות לחיים – רכבות למוות", נראים שני ילדים עם מזוודה בדרכם לחיים החדשים בבריטניה, ולעומתם חמישה ילדים בבגדים מרופטים, המייצגים את אלה שנשלחו לכיוון ההפוך, אל מחנות הריכוז וההשמדה. הפסל משתייך לסדרה של אנדרטאות דומות שיצר מָייזלֶר בתחנות שבהן עברו משלוחי הילדים - בהן וינה, גדאנסק, רוטֶרדאם ולונדון.

פּאריזֶר פּלאץ, הכיכר הצמודה לשער בּראנדֶנבּוּרג, קיבלה את שמה בזכות הניצחון על נפוליאון, שבעקבותיו הוחזר פסל הקוואדריגָה מפאריז. בהיותה הלב התיירותי של ברלין, הומה הכיכר פעילות בכל שעות היום: להטוטנים, אמני רחוב ומדריכי תיירים מציעים את מרכולתם בכל פינה, וברחבה הגדולה נערכות בקביעות הפגנות רבות ומגוונות. במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 שכנו בכיכר המלבנית, שנחשבה אז הכתובת היוקרתית ביותר בברלין, בעיקר שגרירויות, מלונות־פאר וארמונות עירוניים. מבנים אלה נחרבו ברובם (פרט לשער בּראנדֶנבּוּרג ולחלק קטן מארמון אָרנים, שם שכנה האקדמיה לאמנויות) בהפצצות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. בשל הקרבה לחומת ברלין נותרה הכיכר בשממונה עד ראשית שנות ה־90 – ורק אז, לאחר איחוד גרמניה, הוחלט לפתח אותה מחדש כמרכז עירוני, שבו יקומו בנייני משרדים, בנקים ומסעדות, לצד בניינים חדשים למוסדות ששכנו כאן בעבר. |תמונה_בטקסט5416| כדי לשמר את אחדותה הסגנונית של הכיכר קבעה העירייה מגבלות קשיחות על הבנייה החדשה, מה שהוביל את האדריכלים לפתרונות יצירתיים. אחד מהם, הקנדי־אמריקני פרנק גֶרי, תכנן את החזית של בנק דֶה.צֶט (DZ Bank) בפשטות משמימה, העומדת במגבלות – אבל בתוך הבניין שילח את הרסן ויצר מלוחות מתכת מעוקלים אולם כנסים שנראה כמו חיה פרהיסטורית או פסל סביבתי. גג הבניין, העשוי רשת־עכביש של לוחות זכוכית, נראה מלמעלה (למשל מכיפת הרייכסטאג) כמו זנב של לווייתן. |תמונה_בטקסט453| מימין לבנק שוכנת שגרירות ארה”ב ומשמאלו שובר את האחידות בניין הזכוכית והמתכת של האקדמיה לאמנויות (Akademie der Künste). האקדמיה, שנוסדה ב־1696, היא גוף ממלכתי לקידום האמנויות שהשתכן בכיכר החל מ־1907; במבנה הנוכחי שולבו שרידים מבניין האקדמיה הישן ובאולם האחורי (הנפתח לכיוון אנדרטת השואה) ניצב פסל־שיש של פרומתאוס שהוחבא בידי הרמן גֶרינג ונתגלה מחדש במהלך השיפוץ. בבניין האקדמיה מתקיימות תערוכות מתחלפות ויש בית קפה נעים וחנות לספרי אמנות. את הצד הדרומי של הכיכר משלים מלון אָדלוֹן (Hotel Adlon), המשתייך לרשת מלונות־היוקרה קֶמפּינסקי. במלון המקורי, שנפתח ב־1907, התארחו העשירים והמפורסמים (בהם רוקפלר, צ’פלין, איינשטיין והצאר ניקולאי השני), ובתקופה הנאצית גם קצינים בכירים באֶס.אֶס. ב־1997 נפתח המלון החדש, השואף לשחזר את ימי הזוהר של המקור, ומאז התארחו כאן פוליטיקאים וכוכבים מכל העולם – בהם גם מייקל ג’קסון, שב־2002 צולם כשהוא מטלטל את בנו התינוק ממרפסת הקומה השלישית. בצד הצפוני של הכיכר שוכנות שגרירות צרפת ונציגות קוויבק, ויש עוד מספר בנייני משרדים. בית מקס ליברמן (Max Liebermann Haus), הצמוד לשער מצפון, נבנה בהשראת הארמון העירוני של הצייר היהודי מקס ליברמן, שעמד כאן לפני מלחמת העולם השנייה. כיום שוכנים בבית משרדיה של עמותת שער בּראנדֶנבּוּרג ומתקיימות לפעמים תערוכות מתחלפות. ב-2016 נפתח בכיכר מוזיאון שער בּראנדֶנבּוּרג (Brandenburger Tor Museum), שלמעשה אינו מוזיאון כלל אלא סרטון מולטימדיה של 20 דקות המוקרן על מסכי ענק ומסכם את האירועים החשובים בתולדות השער והעיר. האפקטים מרשימים אבל התוכן שטחי והמחיר ללא ספק מוגזם.

מדרום ללוּסטגארטֶן עמד במשך מאות שנים הארמון העירוני של שושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן, שנבנה ב-1451 על חורבותיו של מנזר קדום. הארמון עבר שיפוץ מקיף בסגנון הבארוק במאה ה-18, אולם ניזוק קשות בהפצצות במלחמת העולם השנייה ולאחר מכן נהרס בידי השלטון הקומוניסטי, בתואנה שלא ניתן לשפצו. במקום הארמון, שייצג את המשטר הישן, בנו הקומוניסטים את ארמון הרפובליקה: מבנה ענקי, מחופה זגוגיות=ארד כתומות, ששימש את הפרלמנט המזרח=גרמני וכלל גם אולמות לכנסים, מסעדות וגלריה לאמנות. לאחר איחוד ברלין התברר שבבניית ארמון הרפובליקה נעשה שימוש נרחב באָזבֶּסט, ובשל כך הוצע להרסו ולבנות מחדש את הארמון העירוני, אבל רק ב-2008, לאחר שנים רבות של דיונים והתנגדויות, נהרס הבניין סופית. המבנה החדש שהוקם באתר, ונפתח ב-2021, הוא שחזור חלקי של הארמון (שלוש חזיתות ורוב החצרות הפנימיות) המשולב במבנה בטון מודרני. במתחם העצום, הקרוי על שם האחים=המדענים וילהלם ואלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט, יש מספר חללי תצוגה, המשמשים לתערוכות קבועות ומתחלפות. תולדות הארמון מוצגות למבקרים בסרטון מולטימדיה על מסך גדול (Videopanoram), במרתף שנחשף בחפירות (Schlosskeller) ובהיכל הפסלים (Skulpturensaal), שם מוצגים לראווה פסלים שהוצלו מהמבנה המקורי. לכך נוספות תצוגות הקבע אחרי הטבע (Nach der Nature), העוסקת בהשפעת שינויי האקלים על החברה האנושית וברלין הגלובלית (Berlin Global), השואפת להציג את יחסי הגומלין בין תולדות העיר להיסטוריה העולמית. בקומה השנייה והשלישית של המתחם מוצגים אוספי המוזיאון לאתנולוגיה (Ethnologisches Museum), והמוזיאון לאמנות אסיה (Museum für Asiatische Kunst), שהועברו לכאן ממתחם המוזיאונים בדאלֶם. בראשון בולטים במיוחד אוסף האמנות האפריקנית, אוצר התכשיטים של בני האינקָה וסירות בגודל טבעי מאיי האוקיאנוס השקט, ואילו השני מתמקד באמנות בודהיסטית וחילונית מיפן, מסין, מקוריאה ומהודו. תצוגות חדשות, שפותחו במיוחד למיקום החדש, עוסקות בהשפעות של תרבויות קדומות זו על זו ובכלי נגינה מרחבי העולם. אגפים אלה פתוחים בשלב זה רק באופן חלקי, וייפתחו במלואם לקהל בקיץ 2022. |תמונה_בטקסט5495| לצד תערוכות הקבע מתקיימות בפורום מגוון תערוכות מתחלפות, בהן תערוכות המיועדות במיוחד לילדים, ויש בו גם חנות מזכרות גדולה, ביסטרו (יקר ולא מלהיב) ולשכת מידע לתיירים.

בתחילת המאה העשרים, כשהתברר שהמוזיאונים הקיימים באי צרים מלהכיל את האוצרות הרבים שחשפו הארכיאולוגים, הוחלט להקים מבנה חדש עבור אוצרות אלה. במוזיאון (Pergamonmuseum), שנבנה לאורך 20 שנה והושלם ב־1930, מרוכזים האוצרות הגדולים והמרהיבים ביותר מאוספי המלכים והקיסרים של גרמניה, ולכן הוא נמנה עם האתרים שאין להחמיצם בברלין - גם אם אינכם חובבים נלהבים של מוזיאונים. מבנה המוזיאון נועד להזכיר מקדש יווני ובכך לספק הקשר למוצגים בפנים - אם כי בשנים האחרונות קשה להתרשם ממנו, כי החזית הישנה עוברת שיפוצים מקיפים, והכניסה הרשמית הועברה לגלריית ג'יימס סימון, מרכז המבקרים החדש של אי המוזיאונים. מזבח פֶּרגָמוֹן (Pergamonaltar), שעל שמו נקרא המוזיאון כולו, הוא מבנה אדיר־ממדים מהמאה השנייה לפנה”ס, שנתגלה בעיר היוונית פֶּרגאמוֹן (היום בֶּרגאמָה בטורקיה) ומוצג באולם ענקי שנבנה במיוחד עבורו. על הקיר שמול הכניסה הוצבו מדרגות־השיש שטיפסו אל חזית המזבח, ואילו שלושה הקירות האחרים מוקדשים לרצועת תבליט מרהיבה של קרב־האדירים בין האלים לבין הענקים, שעיטרה במקור את קירות המזבח. ילדים שלמדו על המיתולוגיה היוונית או קראו ספרים בנושא ייהנו לזהות בתבליט את הדמויות המוכרות של זאוס וחבר מרעיו. המזבח הוא גולת הכותרת של אוסף עתיקות יוון ורומא (Antikensammlung), אחד משלושה האוספים המוצגים במוזיאון. עוד באוסף זה: שער השוק של העיר הרומית מילֶטוּס (גם היא היום בטורקיה) ופסיפס יפהפה של אורפיאוס, הנגן המיתולוגי שחילץ את אהובתו מהשאול. האוסף השני, המכונה מוזיאון מערב אסיה (Vorderasiatisches Museum), כולל מוצגים מהתרבויות העתיקות של אשור, בבל, אכד והסביבה. על התצוגה חולש שער עשתורת (Ishtartor), אחד משערי העיר בבל, שנבנה בידי נבוכדנאצר במאה השישית לספירה, ונחשב בעבר אחד משבעת פלאי תבל. השער, שגובהו 14 מ’ ורוחבו 30 מ’, שוחזר על בסיס חלקים שנחפרו בעיראק, ואתו שוחזרה גם הדרך הטקסית המובילה אליו, המעוטרת בסמליהם של אלים בבליים קדומים. באולמות אחרים מוצגים בין השאר פסלי אלים עתיקים מתל ח’לף שבסוריה ומצבות אשוריות בנות 5000 שנה. אל תחמיצו גם את האוסף השלישי, המוזיאון לאמנות האיסלאם (Museum für Islamische Kunst), בקומה העליונה, המספק לתיירים מישראל הצצה נדירה לסגנון החבוי־מעין בתוככי המסגדים. עם המוצגים נמנים חדר מעוטר־לפרטים של סוחר מחאלֶבּ, גומחות־תפילה מאיראן, ביצורים של ארמון מדברי ממְשאטָה שבירדן ושטיחי־קיר מכל העולם המוסלמי. המוזיאון קל לניווט ומשולט היטב, ועם הכרטיס תקבלו מדריך־שמע מצוין במספר שפות, בהן אנגלית. מאז 2020 חובה לקנות מראש באתר האינטרנט כרטיס לשעה מסוימת. שימו לב: המוזיאון צפוי להיסגר למספר שנים החל מ=23 באוקטובר 2023. כדי להיערך לשטף המבקרים הצפוי לפני הסגירה ייפתח המוזיאון ליותר שעות מדי יום בשבועות שלפני הסגירה - בררו את שעות הפתיחה העדכניות באתר האינטרנט. |המסגרת|סגור לשיפוצים במסגרת תוכנית=העל לפיתוחו של אי המוזיאונים נערכים במוזיאון פֶּרגָמוֹן שיפוצים נרחבים, שבעקבותיהם נסגרו למבקרים אחדים מאולמות התצוגה של המוזיאון. הקורבן המשמעותי ביותר של השיפוץ הוא האולם בו מוצג מזבח פֶּרגָמוֹן עצמו, הסגור למבקרים מאז אוקטובר 2014 וייפתח מחדש רק ב=2025. על תכניות הפיתוח של אי המוזיאונים ועל כרטיסי הנחה, ראו תחת אי המוזיאונים.

רחבת האספלט הגדולה של בֶּבֶּלפּלאץ (Bebelplatz) אינה מושכת את העין ממבט ראשון, אבל הכיכר נמנית עם אתרי התיירות המובילים בברלין, בזכות המבנים העתיקים שסביבה, והאירועים הדרמטיים שהתרחשו בה. רוב המבנים הוקמו ביוזמתו של פרידריך הגדול מלך פרוסיה, ששאף להקים מתחם מפואר של ארמונות ומבני ממשל בשטח שבו ניצבו לפני כן ביצורי העיר - אולם תוכניתו הושלמה רק בחלקה. מצפון לאוּנטֶר דֶן לינדֶן בנה פרידריך עבור אחיו הייינריך ארמון מגורים מפואר, שהועבר ב־1809 לידי האוניברסיטה של ברלין. האוניברסיטה, שנוסדה באותה שנה בידי הפילוסוף והבלשן וילהלם פון הוּמבּוֹלדט, נקראת כיום על שמו - אוניברסיטת הוּמבּוֹלדט (Humboldt Universität) - ובחזיתה הוצבו פסלים של וילהלם פון הוּמבּוֹלדט ושל אחיו אלכסנדר, גיאוגרף ומגלה־ארצות נודע. האוניברסיטה נחשבה אחת המובילות באירופה: עם התלמידים המפורסמים בה נמנים קרל מרקס, פרידריך הֶגֶל, לאה גולדברג והיינריך הָיינֶה, וסגל המורים כלל בין השאר את האחים גרים ואת אלברט איינשטיין. בניין האופרה הממלכתית (Staatsoper), החולש על הכיכר ממזרח, הושלם ב־1743 והיה התיאטרון הראשון בברלין; חזיתו, בסגנון ניאו־קלאסי מוקדם, פונה אל אוּנטֶר דֶן לינדֶן. בבניין מתקיימות הופעותיה של האופרה הממלכתית, בניהולו של דניאל בארנבוים. הספרייה הישנה (Alte Bibliothek), מעברה האחר של הכיכר, היא בניין בארוקי מרשים, שבשל קוויו המעוגלים זכה בפי הברלינאים לכינוי ‘השידה’. המבנה שימש את הספרייה המלכותית וכיום שוכנת בו הפקולטה למשפטים. הכיפה הירוקה בפינה הדרום־מזרחית של הכיכר שייכת לקתדרלת יָדוויגָה הקדושה (St.-Hedwigs-Kathedrale), שהושלמה ב־1778 כבית תפילה למיעוט הקתולי בעיר. הכנסייה נשרפה כמעט כליל בעקבות ההפצצות על ברלין, ולכן חלל הפנים שלה מעוצב בסגנון גיאומטרי מודרני. בקריפטה קבורים ההגמונים והארכיהגמונים של ברלין, בהם הכומר בֶּרנהארט ליכטֶנבֶּרג, שעודד את קהילתו לסייע ליהודים בתקופת השואה, והוכר בזכות כך כחסיד אומות העולם. מדרום משלים את הכיכר בניין משרדים גדול, שהוקם ב־1889 כמשרד הנהלה של בנק, והיום משמש בין השאר את מלון־הפאר Hotel de Rome. עם זאת, כל הפאר וההדר של הבניינים המכובדים לא יעזור למחוק את מה שאירע בכיכר ב־10 במאי 1933, אז פרצו סטודנטים משולהבים אל ספריית האוניברסיטה, הוציאו ממנה 20,000 ספרים והעלו אותם באש. האירוע, אחד מני רבים שהתרחשו באותו יום בגרמניה הנאצית, נחקק בזיכרון בשל נאומו החריף של שר התעמולה יוזֶף גֶבֶּלס, שהציג את שריפתם והחרמתם של ספרים מאת ‘מתנגדי השלטון’ (יהודים, הומוסקסואלים, קומוניסטים וכדומה) כצעד חיוני להבראתה של גרמניה. לזכר האירוע המביש נחנכה בכיכר ב־1995 אנדרטה מאת האמן הישראלי מיכה אוּלמן. האנדרטה, המכונה בפשטות ספרייה (Bibliothek), היא חדר תת־קרקעי, שבקירותיו קבועים מדפים ריקים המספיקים לאכסון של 20,000 ספרים. ניתן לצפות בספרייה הריקה דרך ריבוע זכוכית הקבוע בכיכר ואמור לשקף את בנייני התרבות שהיו עדים לזוועה ואת פניהם של המביטים פנימה, אולם החדר עצמו אינו נגיש למבקרים. בנוסף, נקבעו בשטח הכיכר מספר לוחות־זיכרון, ובהם תיאור של האירוע וציטוט אמרתו המפורסמת של היינריך הָיינֶה, "זאת היתה רק ההקדמה; במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם" (מתוך המחזה |הנטה|אלמאנסור|סנטה|, 1820).

נוֹיֶה ואכֶה (Neue Wache), שנבנה ב־1816 עבור המשמר המלכותי של פרוסיה, הוא מבנה ניאו־קלאסי, האופייני לסגנונו של האדריכל קרל פרידריך שינקֶל. בגמלון שמעל אכסדרת העמודים מגולפת אלת הניצחון היוונית ניקֶה, סמל לניצחון הפרוסי במלחמות הנפוליאוניות. ב־1918, לאחר שהקיסר ויתר על כיסאו בתום מלחמת העולם הראשונה, לא היה עוד צורך במשמר מלכותי, והמבנה הוסב לאתר זיכרון לקורבנות המלחמה. בתקופה הקומוניסטית שימש המבנה אתר זיכרון לקורבנות הפאשיזם והמיליטריזם, ובתקופה זו גם הוטמנו מתחת לרצפתו רגבי עפר משדות קרב באירופה, הודלקה בו אש־תמיד תחת תיבת זכוכית והוצב בו משמר־כבוד קבוע. לאחר איחוד גרמניה שונה שוב ייעודו של המבנה, ומאז 1993 הוא נקרא אתר הזיכרון לקורבנות המלחמה ומשטרי האלימות. את אש־התמיד החליף העתק מוגדל של הפסל אם עם בנה המת, שיצרה ב־1936 האמנית קֶתֶה קוֹלְוויץ. הפסל המרשים, המזכיר את מוטיב הפּיֶיטָה הנוצרי, ניצב בלב חלל ריק ומהדהד, כשמעליו חור החושף אותו לשמש, לגשם ולשלג. |תמונה_בטקסט5403| מאחורי בית המשמר משתרעת חורשת ערמונים, מקום נהדר למנוחה ביום קיץ חם. מעברה האחר של החורשה ניצבים הארמון על התעלה (Palais am Festungsgraben), בית־אחוזה של איש חצר מהמאה ה־18 (כיום יש בו תיאטרון, גלריות ואולמות לאירועי תרבות), ובית האקדמיה לזמרה (Haus der Sing-Akademie) שנבנה ב־1827 עבור המקהלה העירונית ומשמש מאז 1952 את תיאטרון מקסים גוֹרקי (Maxim-Gorki-Theater). משמאל לתיאטרון הוצב ב־1997 פסל־ארד של המשורר והמחזאי היהודי היינריך הָיינֶה.

בקצה אוּנטֶר דֶן לינדֶן ניצב שער ניצחון מרהיב, שהוא אולי הסמל המובהק ביותר של ברלין. השער המקורי, שהיה אחד מ־18 בחומת־המכס העירונית, הוחלף ב־1791 במבנה רב־רושם, השואב השראה מהשער המוביל לאקרופוליס באתונה. השער מורכב מ־12 עמודים בסגנון דוֹרי (שישה מכל צד), היוצרים חמישה מעברים. רק בארבעה נעשה שימוש יומיומי, כי במעבר האמצעי הורשו לעבור רק המלך ובני לווייתו. מעל העמודים הוצב פסל־נחושת של מרכבה רתומה לארבעה סוסים |הנטה|(קוואדריגָה, Quadriga)|סנטה| שיצר פסל החצר יוהן גוֹטפריד שאדוֹ; במרכבה נוהגת אלת השלום, המייצגת את תקופת השלום והשגשוג שידעה פרוסיה באותה תקופה. אותן שנים של שלום באו אל קצן 15 שנה אחרי בניית השער, כשנפוליאון כבש את פרוסיה ולקח את הקוואדריגָה לפאריז כשלל מלחמה. ב־1814, לאחר תבוסת נפוליאון, הוחזר הפסל לברלין והוצב מחדש, אבל בהתאם לאווירה באותם ימים, הוחלט כי הדמות תייצג מעתה את אלת הניצחון, ותישא את צלב הברזל (עיטור הגבורה הצבאי העליון) ואת הנשר הפרוסי. כך הפך השער לסמל העוצמה הצבאית של פרוסיה, ולכן עברו בו מצעדים צבאיים רבים, בהם גם מצעדי הראווה של גרמניה הנאצית. |תמונה_בטקסט5411| מ־1961 עד 1989 ניצב השער ב’רצועת המוות’ שלאורך חומת ברלין, וסביבו היה שטח ריק (המבנים האחרים באזור נהרסו בהפצצות). בשל מיקומו האסטרטגי, והעובדה שאיש לא יכול היה להגיע אליו ממערב או ממזרח (פרט לאורחים רמי־דרג ממזרח גרמניה, שעברו דרכו בליווי צבאי), סימל השער יותר מכל את טראומת החומה והחלוקה, ולכן היה גם המקום שבו נערכה החגיגה הגדולה ביותר עם נפילת החומה, בנובמבר 1989. כיום זהו המקום שבו חוגגים כל דבר בברלין – מראש השנה האזרחית עד זכייתה של גרמניה בגביע העולם בכדורגל ב־2014. במבנה־הצד הדרומי של השער יש לשכת מידע לתיירים (Berlin Infostore) ואילו בצפוני תוכלו לנוח מההמולה בחלל הדממה (Raum der Stille) - חדר קטן, מבודד לקול, שנועד לחשיבה שקטה.

האי בנהר שפּרֶה (Spree) במרכז ברלין הוא ערש לידתה של העיר: בחלקו הדרומי התפתח הכפר קלן, המוזכר לראשונה ברשומות בשנת 1237 והתאחד ב-1307 עם הכפר הסמוך ברלין (באזור רובע ניקולאי של היום). ב=1841 הכריז פרידריך וילהלם הרביעי על חלקו הצפוני של האי כמתחם של מדע ואמנות, אשר זכה מאוחר יותר לשם מוּזֵיאוּמסְאינזֶל (Museumsinsel). עם זאת, הדחיפה המשמעותית ביותר לפיתוחו של האי התרחשה בסוף המאה ה=19, אז יזמה הקיסרות הגרמנית סדרה של משלחות ארכיאולוגיות לביצוע חפירות הצלה באתרים רבים ברחבי האימפריה העות'מנית המתפוררת. בתמורה להשקעה בחפירות קיבלו הגרמנים רבים מהשרידים שנתגלו, ואלה מצאו את דרכם לאי המוזיאונים. במהלך מלחמת העולם השנייה נפגע המתחם קשות, אולם לאחר איחוד ברלין עבר שיפוץ מקיף וב=1999 הוכרז בידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בשנת 2019 נפתח סמוך למוזיאון החדש מרכז המבקרים של האי, גלריית ג'יימס סימון (James-Simon-Galerie), הקרוי על שם המיליונר היהודי-ברלינאי שמימן את המשלחות הארכיאולוגיות למזרח. במרכז, מבנה בטון מרשים שתוכנן בידי האדריכל דייוויד צ'יפֶּרפילד, יש אודיטוריום, ספרייה, קפטריה חנות מזכרות, לוקרים וחלל לתערוכות מתחלפות, וניתן להיכנס ממנו למוזיאון פֶּרגָמוֹן ולמוזיאון החדש. למעוניינים לבקר ביותר ממוזיאון אחד באי באותו יום מומלץ לקנות כרטיס אזורי יומי (Bereichskarte Museumsinsel; €19/9.5 לזכאים להנחות/למבוגר). אם בכוונתכם לבקר כל יום במוזיאון אחר, קנו את כרטיס המוזיאונים של ברלין.

האנדרטה (Holocaust-Mahnmal) שיצר האמן היהודי־אמריקני פיטר אָייזֶנמן, מותירה רושם עז והפכה מיד כשנחנכה (ב־2005) לאתר חובה בברלין. 2711 עמודי־בטון גבוהים ונמוכים, המזכירים מצבות־קבורה, ניצבים במרחקים שווים זה מזה על משטח גלי, רצוף עליות ומורדות. ככל שנכנסים לעומק האנדרטה הולכים העמודים וגובהים ואילו הקרקע הולכת ומשתפלת, כך שהעמודים הגבוהים ביותר מתנשאים כארבעה מטרים מעל הקרקע, הרחק מעל לראשי המבקרים. בשלב מסוים סוגרים העמודים על ההולכים בשבילים הצרים ומשרים תחושות של חוסר אונים, אובדן וייאוש – גם אם ‘האור בקצה המנהרה’ מציץ תמיד מבחוץ. הקמתה של אנדרטה רשמית ומרכזית ליהודים שנרצחו בשואה נידונה בגרמניה כבר משנות ה־80, אולם רק ב־1994 הוקצה למטרה זו שטח של 19 דונם מדרום לשער בּראנדֶנבּוּרג, שהיה בעבר גן הצמוד לקריית הממשל הנאצית (עד אז נותר השטח ריק בשל קרבתו לחומת ברלין). מתוך הצעות רבות שהועלו נבחרה בסופו של דבר תוכניתו של אָייזֶנמן, וב־1999 גם אושרה בפרלמנט הגרמני. השם הרשמי שניתן לאתר הוא האנדרטה ליהודי אירופה שנרצחו (Denkmal für die ermordeten Juden Europas). |תמונה_בטקסט5195| אָייזֶנמן נמנע משימוש בטקסט או בסמלים יהודיים באנדרטה, לא הציע לה פרשנות רשמית ואף הבהיר שלמספר העמודים אין כל משמעות. עמדה זו גררה ביקורת מצד מי שראו באנדרטה אמירה מופשטת מדי, וחששו כי תהפוך לאתר שעשועים. כדי להתמודד עם ביקורות מסוג זה נוסף לתכנון המקורי מרכז מידע (Ort der Information) תת־קרקעי, הממחיש את זוועות השואה דרך סיפורן של מספר משפחות יהודיות. בחלל השמות (Raum der Namen) שבמרכז המידע מוקרנים על מסך בזה אחר זה שמותיהם של כל קורבנות השואה הידועים, ומוקראים תיאורים ביוגרפיים קצרים של כל אחד ואחת מהן; סבב שלם של קריאת השמות והביוגרפיות אורך כשש וחצי שנים.