המסלול מתחיל בתחנת |או| Wittenberg Platz, אחת הראשונות שנבנו בעיר. על קירות התחנה, ששופצה ושוחזרה למראה העתיק, תלויות כרזות פרסומת בסגנון שנות ה־50. צאו לכיוון מערב (חפשו את השלט הגדול של חנות הנעליים Leiser) ומיד תראו משמאלכם לוח זיכרון ועליו רשימה של מחנות ריכוז והכיתוב “מקומות של אימה שאסור לנו לשכוח”. השלט, שהוצב בשנות ה־60, נמנה עם האנדרטאות הראשונות לשואה בגרמניה כולה. מצפון לתחנה (מימין) מתקיים בימים ג’, ה’, ו’ שוק איכרים אורגני ובו ירקות, ביצים ודבש בשיווק ישיר מחקלאים, וכן דוכנים של אוכל רחוב. פנו שמאלה וחצו את הכביש אל בית הכלבו העצום קָה.דֶה.וֶה (KaDeWe), שהקומה השישית שלו היא בגדר מוזיאון של אוכל, ומומלצת לביקור של שעה עד שעה וחצי. ברחבה מדרום מזרח לקָה.דֶה.וֶה תוכלו לתפוס שלווה לצד מזרקה המוקפת פסלים בגודל טבעי של גברים ונשים בעירום. |תמונה_בטקסט5199| חזרו לקָה.דֶה.וֶה והמשיכו לאורך טָאוּאֶנצְיֶינשטראסֶה. בבניין של שלוש קומות בהמשך הרחוב ממוקמת חנות הלגו הגדולה ביותר בברלין (Lego Store) ואחריה תראו את חנות האופנה Peek & Cloppenburg, שחזיתה כולה חלונות זכוכית אלכסוניים. בהמשך הרחוב, על אי התנועה שבין נתיבי המכוניות, הוצב ב־1987 פסל החוצות ברלין (1987), המייצג את העיר המחולקת, השואפת להתחבר לה יחדיו. חצו את הכביש ולכו לאורך אירופה סנטר (Europa-Center), הקניון הראשון שנפתח בברלין (ב־1961), עד שתגיעו לכיכר בּרָייטשָייד (Breitscheidplatz), רחבה פתוחה ובה מזרקה גיאומטרית וספסלים. מולכם יתנשא המגדל הקטום של כנסיית הזיכרון לקיסר וילהלם (Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche), הנראית זרה כל־כך בנוף המודרני מסביב; מומלץ להקדיש כחצי שעה לצילום הכנסייה ולביקור בה. מצפון לכנסייה (ומעברו האחר של הכביש) נפתח לאחרונה קניון העיצוב היוקרתי ביקיני ברלין (Bikini Berlin). |תמונה_בטקסט588| שובו לכיכר והמשיכו ברחוב Kurfürstendamm. כמעט מיד תראו מעברו האחר של הכביש את בית השיש (Marmorhaus), שנבנה ב־1912 כבית קולנוע, וזכה לשמו בשל חזיתו המחופה בשיש. החל מ־2001 שוכן כאן סניף של חברת זארָה. עד הצומת הבא (ותחנת|או| Kurfürstendamm, נקודת הסיום של הסיור) רצוף הרחוב חנויות באותו סגנון, במגוון מבנים חדשים ומחודשים. אחרי הצומת מתנשא מרכז הקניות נוֹיֶיס קראנצלֶר אֶק (Neues Kranzler Eck), שנפתח בשנת 2000. האדריכל הֶלמוּט יאן הצליח לשלב את בית הקפה הוותיק קראנצלֶר (משנת 1958) במגדלים מודרניים של זכוכית ומתכת בגובה של 60 מ'. צאו לסיבוב קטן בחצרות הפנימיות של המבנה לפני שתמשיכו לשופינג לאורך הקוּ'דאם.*סמסלול* |תמונה_בטקסט590|

מנקודת המוצא פנו שמאלה כשגבכם לסופרמרקט (לכיוון צפון מערב) ואז מיד שמאלה, אל מעבר להולכי רגל לאורך מסילת הרכבת העילית. בשנות ה־70 שימש המעבר המוצנע בני נוער מכורים לסמים שעסקו בזנות, תופעה שהונצחה ברומן האוטוביוגרפי המפורסם |הנטה|אני כריסטיאנה פ|סנטה|. בקצה המעבר פנו ימינה ל-Kantstr ואז חצו את הכביש בהזדמנות הראשונה והמשיכו עד שתראו מעברו האחר של הרחוב את הבניין הלבן המרהיב של תיאטרון המערב (Theater des Westens). בבניין, שהוקם ב־1896 בסגנון הווילהלמיני, שכן בשנות ה־20 וה־30 בית אופרה פופולרי, ובמרתף פעל קברט פוליטי חתרני בניהולם של שני יהודים, המלחין פרידריך הולֶנדֶר (כותב השירים הקבוע של מרלֶנֶה דיטריך) וכוכבת הקולנוע טרוּדֶה בֶּרלינֶר. המשיכו לאורך Kantstr עד הרמזור. מימין תראו את בר הג’אז Quasimodo, הצמוד לאחד מבתי הקולנוע הוותיקים ביותר בעיר, ואילו משמאל מתנשא גורד השחקים קאנטדרָייאֶק (Kantdreieck), שבראשו משולש הנראה כמפרש גדול. פנו שמאלה אל Fasanenstr, עברו תחת פסי הרכבת העילית ומיד תראו משמאל את בית הקהילה היהודית (Jüdische Gemeindehaus), מבנה משנות ה־50 שבחזיתו משולבים שרידים מבית הכנסת המפואר שנפתח כאן ב־1912 והועלה באש בליל הבדולח. פסל גדול של ספר תורה מזכיר את בית הכנסת, שהיה אחד הסמלים לעוצמתה של הקהילה היהודית בעיר; אנדרטה נוספת, בדמות קיר שעליו שמות מחנות הריכוז, חולקת כבוד לקורבנות השואה. כיום משמש המבנה את המרכז הפדגוגי של הקהילה היהודית ואת משרדיה, ואילו רוב האירועים הציבוריים מתקיימים במרכז היהודי שליד בית הכנסת החדש, במזרח העיר. בהמשך הרחוב ניצב מלון־היוקרה בריסטול קמפינסקי (Hotel Bristol Kempinsky), הראשון ברשת הבינלאומית המפורסמת. סיפורה של הרשת מתחיל בבֶּרתוֹלד קמפינסקי, יהודי שהיגר לברלין ופתח רשת של מסעדות ובתי־יין שכיכבו בשמי הבידור הקל בעיר בשנות ה־20. ב־1935 אולצה המשפחה למכור את נכסיה במסגרת האָריזציה, אולם בשנות ה־50 חזר השטח לידי נכדו של קמפינסקי, ועל חורבות המסעדה הוקם המלון. הסיפור כולו מפורט (בגרמנית) על לוח זהב משמאל לכניסה. לכו לאורך המלון עד פינת רחוב הקניות קוּרפירסטֶנדאם (Kurfürstendamm), ושם חצו את הכביש. בבית הפינתי הלבן, היום חנות של Tommy Hilfiger, שכן בשנות ה־20 תיאטרון נֶלסוֹן (Nelson Theater), שבו התקיימו מופעי רֶביוּ נועזים; גם אותו ייסד יהודי – המלחין רודי נלסון (במקור לוינסון), שמאס במוזיקה הקלאסית והעדיף ללוות בפסנתר זמרות בלבוש מינימלי ששרו את להיטי התקופה. המשיכו ישר ולאחר מספר בתים היכנסו ימינה, לחצר מוריקה לצד וילה מהמאה ה־19. בווילה, אותה בנה קצין צי גרמני שפרש לגמלאות, שוכן כיום בית הספרות (Literaturhaus; מס’ 23), מוסד מקומי שבו מתקיימים מפגשים עם סופרים ומשוררים מכל העולם. במרתף הבית יש חנות ספרים (ובה גם אוסף נרחב של ספרים בנושאים יהודיים) אבל גולת הכותרת היא בית הקפה Wintergarten, ששולחנותיו משקיפים על שבילי הגן. בבית הבא (מס’ 24), שהיה הראשון שנבנה בשכונה, שוכן מוזיאון קֶתֶה קוֹלוויץ (Käthe Kollwitz Museum), ובחצרו תראו פסלים מאת האמנית המוערכת; אם תבחרו להיכנס למוזיאון, הוסיפו למסלול כ־45 דקות. בית גריזֶבּאך (Haus Grisebach; עמ’ 25) הסמוך, אותו בנה לעצמו אדריכל מקומי, הוא אולי הבית היפה ביותר ברחוב; אם פתוח, מומלץ גם להיכנס למבנה, המשמש היום גלריה לאמנות. המשיכו לאורך הרחוב המוצל, שרוב בתיו היפים משמשים היום גלריות, עד השלט Fasanenpassage במס’ 28. פנו ימינה והיכנסו לחצר פנימית מקסימה, ממנה תוכלו להמשיך דרך מספר חצרות מקושרות, עד שתצאו ל-Uhlandstr. פנייה ימינה תחזיר אתכם לקוּ'דאם. *סמסלול* +--- ניתן להאריך את הסיור דרומה, אל שכונה שבה התגוררו מספר אמנים וסופרים. במקום לפנות לחצר הפנימית, המשיכו לאורך הבתים היפים של פזאנֶנשטראסֶה עד כיכר פָזאנֶן (Fasanenplatz) הירוקה, שם פנו שמאלה ל-Schaperstr. לכו לאורכו עד שתראו מימין את הבניין המודרני של בית הפסטיבלים של ברלין (Haus der Berliner Festspiele); מאחור, ב-Bar Jeder Vernunft מעלים מחזות זמר ומופעי קברט הקורצים לימי הזוהר של האזור. ברחוב הראשי Bundesallee פנו ימינה ומיד תראו מימין מבנה רב־רושם המשמש את הפקולטה למוזיקה של האוניברסיטה לאמנויות (Universität der Künste). הפקולטה המכובדת החלה את דרכה כקונסרבטוריון פרטי בניהולו של המנצח היהודי יוליוס שטרן, ועם מוריה ובוגריה נמנים המלחינים ארנולד שֶנבֶּרג וקורט וָייל, שניהם יהודים; האחרון יצר בין השאר את |הנטה|אופרה בגרוש|סנטה| – שאת מילותיה כתב ידידו בֶּרטוֹלט בּרֶכט בביתו שברחוב הסמוך (Spichernstr 16; הבית נהרס, אבל אם ברצונכם לראות את שלט הזיכרון שהוצב במקום, חצו את Bundesallee והמשיכו קצת לאורך הרחוב עד הבית). המשיכו דרומה לאורך Bundesalle, בצד ימין של השדרה. עד שנות ה־50 עברו כאן פסי חשמלית - אותה חשמלית שבה רדף אמיל אחר הגנב שלקח את כספו בספר |הנטה|אמיל והבלשים|סנטה|. בפינת Trautenaustr, שם שוכן היום משרד התרבות של ערב הסעודית, היה אז בית הקפה Josty, שם ישב הגנב לארוחת בוקר בעוד אמיל והבלשים צופים בו. מעברו האחר של Trautenaustr תראו לוח זיכרון לג’יימס סימון, הבנקאי היהודי שמימן את החפירות הארכיאולוגיות להקמת אי המוזיאונים.חצו את Bundesalle והמשיכו אל כיכר פּראג (Prager Platz). בבית־הקפה Prager Diele, ששכן כאן לפני המלחמה, נהגו לשבת סופרים ואמנים, בהם ולדימיר נאבוקוב, מקסים גורקי ואריך קסטנר. את ביתו של קֶסטנֶר, במס’ 6 ברחוב הסמוך Prager Str, מציינים לוח זיכרון רשמי וציור קיר מקסים של אמיל המסתתר מאחורי לוח מודעות עירוני.---+

בית הכלבו של המערב (Kaufhaus Des Westens, או בקיצור KaDeWe), שנפתח ב־1905, הוא מוסד ברלינאי הנחשב סמל לפאר וליוקרה. הלקוחות הקבועים כאן הם מי שיכולים להרשות לעצמם להוציא הון על מותגי־מותרות מכל העולם; השאר לא באים לכאן לקניות, אלא כדי להתפעל מהמבחר המהמם. בשבע הקומות הצופות על כיכר ויטֶנבֶּרג (Wittenbergplatz) מוכרים בגדים, נעליים, תכשיטים ועוד, אבל מוקד העניין הוא הקומה השישית, קומת הגוּרמֶה (Feinschmeckeretage), המוקדשת למטעמים מכל המינים. הקומה משתרעת על פני כ־7000 מ”ר, נמכרים בה יותר מ־34,000 פריטים, ומועסקים בה כ־500 עובדים, מהם כמאה טבחים ו־40 קונדיטורים. השטח העצום מחולק לאזורים, שכל אחד מהם מוקדש למוצר מסוג אחר: גבינות, דגים ופירות ים, בשר, קפה, פסטה, שוקולד ועוד. בכל אזור מוצע מגוון מסחרר של מוצרי יוקרה מכל העולם: מאות נקניקים וגבינות המסודרים לפי ארץ או אזור המוצא, פירות ים אקזוטיים שעדיין מתפתלים מאחורי הדלפק, קוניאק במחיר של מכונית ועוד ועוד. כמו־כן יש בכל אזור גם מספר מזנונים שבהם מציעים מנות המבוססות על המוצרים שנמכרים באזור (דגים צלויים באזור הדגים, המבורגר גוּרמֶה באזור הבשר הטחון וכן הלאה). מומלץ מאוד לשבת ולהתענג על המטעמים במזנוני הקומה השישית, אבל אם אתם מעדיפים לאכול בצורה קצת יותר מסודרת, תוכלו גם להיכנס למסעדה בשירות עצמי בקומה השביעית, שם יש יותר מאלף מקומות ישיבה. |תמונה_בטקסט5199| |המסגרת|הקשר היהודי כמו בתי כלבו רבים בברלין ובגרמניה בכלל, נוסד גם הקָה.דֶה.וֶה בידי יהודי - איש העסקים האמיד אדולף יאנדוֹרף. כשעלו אהנאצים לשלטון כבר החזיקה במרבית מניות החברה ששלטה במוסד משפחה יהודית אחרת, משפחת טיץ, אולם במסגרת תהליך האאָריזציה נאלצה המשפחה למכור את חלקה בחברה לשותף האָרי. לאחר אמלחמת העולם השנייה קיבלו אמנם יורשי המשפחה חזרה את חלקם בחברה, אבל הם העדיפו להחזיק בחנויות בערים אחרות בגרמניה ולא בבית הכלבו הברלינאי, שניזוק קשות במלחמה; כך אבדה השליטה היהודית בקָה.דֶה.וֶה – עד 2014, אז נקנתה החברה המחזיקה בו בידי שותפות של חברה אוסטרית ושל איש העסקים הישראלי בני שטיינמץ.

כשהושלמה בנייתה, בשנת 1906, היתה קָייזֶר־וילהלם־גֶדֶכטניסקירכֶה (Kaiser-Wilhelm-Gedächtniskirche) עדות מרשימה לעוצמתה של הקיסרות הגרמנית. הכנסייה, בסגנון הניאו־רומאנסק, נבנתה בידי הקיסר וילהלם השני לזכר סבו (שגם שמו היה וילהלם) והיו בה יותר מ־2000 מקומות ישיבה, ומספר פסיפסים מרהיבים. ב־1943 נפגעה הכנסייה בהפצצה אווירית ונהרסה כמעט כליל. לאחר המלחמה הוחלט לא להרוס או לשחזר אותה, כי אם לשמר את ההריסות כזכר לאימי המלחמה. המגדל הקטום מתנשא כנטע זר ומאיים בין מבני הזכוכית והמתכת ליד הקוּ'דאם, ומותיר רושם עז (המקומיים מכנים אותו ‘השן השבורה’). באולם הכניסה הישן שוכן היום מוזיאון המוקדש לתולדות הכנסייה. בסמוך למגדל הקטום נבנו בשנות ה־60 בית תפילה בצורת מתומן ומגדל פעמונים שבראשו צלב. שניהם עשויים בטון, זכוכית ופלדה, ומתאפיינים בסגנון פונקציונלי, בניגוד מובהק לשרידי הכנסייה העתיקה. בקירותיו של בית התפילה משובצים אלפי ריבועים קטנים של זכוכית ויטראז’ כחולה, המשרים אווירה קודרת ומסתורית, ומתקרתו תלוי פסל גדול של ישו; המבנה פתוח למבקרים גם מחוץ לשעות התפילות וכדאי להיכנס ולהתרשם. בבית התפילה מתקיימים לעתים קונצרטים של מוזיקה קלאסית. על המדרגות מעברו הצפוני של בית התפילה נחנכה ב-2017 אנדרטה לקורבנות פיגוע הדריסה שהתרחש בדצמבר 2016 בשוק חג המולד שהתקיים בכיכר. שמות הקורבנות כתובים על המדרגות ושביל זהוב דק מוביל מהן למקום שבו אירע הפיגוע.

הקניון בו שכן המוזיאון נהרס ב-2019 ובמקומו הולך ונבנה מרכז מסחרי חדש בשם Fürst; המוזיאון נסגר אבל צפוי להיפתח במרכז החדש בסוף שנת 2022. איך מכירים לילדים את ההיסטוריה של ברלין בלי שירגישו כאילו חזרו לבית הספר? לוקחים אותם למוזיאון (Story of Berlin) קליל ומלהיב, המגולל את סיפורה של העיר באמצעות סרטים, עזרים קוליים, בובות ודגמים. הכל מוסבר בצורה יצירתית, ממפה גדולה הממחישה את התרחבות המטרופולין, דרך דמויות הלובשות את אופנת שנות ה־20 ועד רכב־השרד של בכירי המפלגה הקומוניסטית, המידרדר במורד טור מדרגות כשעל לוח המחוונים שלו מוקרנים קטעי ארכיון. התקופה הנאצית מומחשת במדרגות היורדות שלוש קומות וממחישות את ההידרדרות מדמוקרטיה פלורליסטית לדיקטטורה פשיסטית, ומיוצגת גם במיצבים העוסקים בשריפת הספרים ובליל הבדולח. התצוגה אמנם אינה מעמיקה, אבל ממחישה היטב את המאורעות העיקריים בתולדות העיר, ומלווה בלוחות הסבר רבים בגרמנית ובאנגלית; בכניסה מחלקים ללא תשלום חוברת הסברים מפורטת ב־15 שפות, בהן עברית. בכרטיס כלול גם סיור מודרך במקלט אטומי מימי המלחמה הקרה, הממוקם מתחת לקניון שבו שוכן המוזיאון. המקלט, אחד מ־16 במערב ברלין, נועד לשכן כ־3500 בני אדם במקרה של הפצצה אטומית. במסגרת הסיור, שאורכו כחצי שעה, תשמעו על האמצעים שנקטו המתכננים כדי לספק את צורכיהם של השוהים במקלט למשך שבועיים, ועל התנאים האיומים שהיו שוררים בו לו אכן התממש האיום. הסיור מרתק והמדריכים מעולים, אבל השהות במקלט עלולה להיות לא נוחה לילדים קטנים ולסובלים מקלסטרופוביה.

מזה יותר ממאה שנה ידוע האזור שמדרום לנוֹלֶנדוֹרף פּלאץ (Nollendorfplatz) כאחד ממרכזי הקהילה הגאה בברלין. בשנות ה־20 של המאה הקודמת פרחו באזור עשרות ברים ומקומות מפגש לגייז, שפעלו באופן כמעט גלוי, למרות האיסור הרשמי בחוק – וגם כיום תראו את צבעי הקשת בכל פינה, על בתי עסק, מלונות, חנויות לאביזרי מין ואפילו כספומטים. יש באזור הרבה מקומות בילוי המכוונים לקהילה, אבל עם השנים הוא קצת התמסד, והמועדונים הפרועים יותר עברו לקרוֹיצבֶּרג ולמזרח העיר. בכיכר עצמה בולט התיאטרון החדש (Neues Schauspielhaus; מס’ 5), שנבנה ב־1905 וחזיתו הלבנה מעוטרת בסגנון האר נובו. המבנה שימש בתקופות שונות תיאטרון, קולנוע ומועדון ריקודים, וכיום פועל בו מועדון ההופעות החיות Metropol. ליד התיאטרון מתחיל הרחוב הראשי של השכונה, מוֹצְשטראסֶה (Motzstr); בית מס’ 7 ברחוב הוא מלון Sachsenhof, שהונצח כמקום שבו התאכסן הגנב באמיל והבלשים של קסטנר (במציאות התגוררה בו המשוררת אלזה לסקר־שילר). לא הרחק מהכיכר, בבית הדירות בכתובת Nollendorfstr 17, התגורר הסופר כריסטופר אישֶרְווּד, שהנציח את הברים והמועדונים שפרחו באזור בשנות ה־20 בספרו פרידה מברלין (הבסיס למחזמר ולסרט קברט). |תמונה_בטקסט579| |המסגרת| ברלין הגאה צבעי הקשת בוהקים במיוחד בברלין, שהקהילה הגאה בה היא הגדולה ביותר באירופה (והשלישית בגודלה בעולם). מצעד הגאווה, המכונה כאן יום רחוב כריסטופר (CSD) ומתקיים בסוף יוני, הוא חגיגה מטורפת של חופש ומיניות ברחובות הראשיים של העיר - ובמקביל אליו מתקיימים בשכונות מצעדים 'אלטרנטיביים' המוחים על המסחור, וכן ירידים, מסיבות ועוד. ברלין ידועה בפתיחותה כלפי כל הנטיות המיניות: לא רק הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים מרגישים כאן בנוח, אלא גם קבוצות משנה כמו קהילת הבדס"מ או חובבי העור והפֶטיש, שיש להם מצעד משלהם בספטמבר. את מידת הקבלה של נטיות מיניות הומוסקסואליות בברלין מסמלת יותר מכל העובדה שבמשך 13 שנה, מ-2001 עד 2014, כיהן כראש העיר קלאוס ווֹבֶרָייט, הומוסקסואל מוצהר, שיצא מהארון במהלך כהונתו הראשונה ואז גם הצהיר "אני הומו, וגם ככה זה טוב" – משפט שהיה לסיסמה של קהילת הלהט"ב בעיר. לליברליות של ברלין יש היסטוריה ארוכה ורבת תהפוכות. פריצת הדרך הראשונה אירעה כבר ב-1897, כשרופא יהודי בשם מגנוס הירשפֶלד ייסד בעיר את הארגון הראשון בעולם ששם לו למטרה להביא להכרה רשמית בקהילת ההומואים והלסביות. הירשפֶלד הוביל מאבק ציבורי לביטול האיסור החוקי על יחסים הומוסקסואליים, והקים בברלין מכון פורץ דרך לחקר המיניות; במקום שבו שכן המכון, לגדת השפּרֶה ומול משרד הקנצלר של היום, הוצב לוח זיכרון. בשנות ה=20 כבר היתה בברלין קהילה ענפה ותוססת, שהתהלכה ברחובות בגלוי ואף השפיעה על התרבות הכללית - למשל במראה הנערי שסיגלה לעצמה אלילת התקופה, מרלנה דיטריך. החגיגה נקטעה באִבָּה בשנת 1933. האידיאולוגיה הנאצית ראתה בהומוסקסואליות סטייה, והשלטון רדף את הקהילה עד חורמה: הומואים נשלחו למחנות ריכוז, שם היו הקבוצה בעלת המעמד הנמוך ביותר (פרט ליהודים) ועשרות אלפים מהם נרצחו, בין השאר בתאי גזים. בניגוד לקבוצות אחרות, לא זכו חברי הקהילה להכרה בסבלם ולפיצויים, משום שהחוק הישן האוסר על הומוסקסואליות נותר על כנו בגרמניה עד 1994. רק לאחר שנים של השכחה הוקמה האנדרטה להומוסקסואלים שנרדפו בידי הנאצים ועל הקיר של תחנת האוּ-בּאן ליד כיכר נוֹלֶנדוֹרף הוצב שלט זיכרון בדמות משולש ורוד (הסמל שאולצו לענוד במחנות הריכוז) ועליו הכיתוב "הוכו למוות, הושתקו למוות". למתעניינים בתולדות הקהילה בברלין ובכלל מומלץ לבקר במוזיאון להומוסקסואליות, שנוסד ב=1985 ומגולל את סיפורה של הקהילה בתצוגת קבע מעניינת ובמגוון תערוכות מתחלפות. |תמונה_בטקסט578|