חצרות האקֶשֶה (Hackesche Höfe) הוא מתחם של שמונה חצרות מקושרות זו לזו, שהושלם ב־1906 סמוך לכיכר השוק האקֶשֶר מרקט (Hackescher Markt). במתחם, שנועד להקל על מצוקת הדיור ברובע הצפוף שוֹינֶנפירטֶל, שולבו דירות מגורים, בתי מלאכה ושימושים מסחריים, והוא נבנה בסגנון היוּגֶנדשטיל, הניכר במיוחד בחזיתות המשובצות אריחים צבעוניים בחצר הראשונה. בשנות ה־20 וה־30 היו כרבע מדיירי המתחם יהודים, ושכנו בו המֶנזָה של אגודת הסטודנטיות היהודיות ובית מחסה לנערות של אגודת הנשים היהודיות. לאחר מלחמת העולם השנייה הידרדר מצבן של החצרות (הקומוניסטים העדיפו להשקיע בבתי דירות חדשים) ורק אחרי איחוד ברלין היתה להן עדנה, כאשר התמקמו בהן אמנים, שמשכו לאזור את התיירים. בשנים 1994-7, נעשה באזור שיפוץ כללי ונפתחו בוטיקים, גלריות, בתי קפה ומוסדות תרבות. בחצר הראשונה, המרשימה מכולן, שוכנים היום תיאטרון Chamäleon והקפה־מסעדה Oxymoron, ויש גם גלידרייה ובית קולנוע. במעבר בין החצר הראשונה לשנייה קבוע לוח זיכרון לאברהם גָייגֶר, ממייסדי הזרם הליברלי ביהדות, ובחצר השלישית יש שלט המספר על הנוכחות היהודית באזור, ותצוגה של חרסינה מהמפעל המלכותי KPM. מחצר מס’ 6 כדאי לפנות ימינה אל חצרות הוורדים (Rosenhöfe), מתחם חנויות מקסים ששופץ בסגנון אר דקו בשנת 2003. מומלץ לבקר באזור בשעות הערב, אז מתמלאים בתי הקפה והאווירה תוססת - אבל לא מאוחר מדי: זהו אזור מגורים, ובשעה עשר נסגרות החצרות למבקרים (פרט לחצר הראשונה, הפתוחה כל הלילה).

הכיכר המקסימה בלב רובע מיטֶה נקראת על שם הז’נדארמים, גדוד העילית של חיל הפרשים הפרוסי, שאורוותיו שכנו בקרבת מקום. האזור החל להתפתח בסוף המאה ה־17, אז התיישבו בו הוּגֶנוֹטִים (פרוטסטנטים שנמלטו מצרפת), ולאורך השנים הוקמו בו מבנים דתיים ואזרחיים, שבזכותם נמנית הכיכר עם היפות ביותר בברלין. בשנים 1701-5 הקימו ההוּגֶנוֹטים את הקתדרלה הצרפתית (Französischer Dom), בקצה הצפוני של הכיכר - כנסייה קטנה, עם גג־רעפים אדום, בדמותה של כנסייה הוּגֶנוֹטית שנחרבה בצרפת. ב־1708 הושלמה מעברה האחר של הכיכר הקתדרלה הגרמנית (Deutscher Dom; בשמה הרשמי ‘הכנסייה החדשה’ – Neue Kirche), שנועדה לקהילה הקלוויניסטית דוברת הגרמנית באזור. שתי הכנסיות אינן קתדרלות במובן המקובל של המילה, שכן אף אחת מהן לא שימשה מעולם מושב להגמון; את השם Dom (המציין בגרמנית הן ‘קתדרלה’ והן ‘כיפה’) קיבלו רק בסוף המאה ה־18, כשהאדריכל קרל פון גוֹנטארט הוסיף לשתיהן מגדלים תאומים, מקורים בכיפות עגולות. התוספת נועדה ליצור בכיכר הרמוניה אדריכלית, בדוגמת הפּיאצָה דֶל פּוֹפּוֹלי ברומא. |תמונה_בטקסט672| בכנסייה הצרפתית, שחלל הפנים שלה צנוע וחסר ייחוד, מקיימים כיום תפילות וקונצרטים, ואילו מתחת לכיפה הצמודה שוכן המוזיאון ההוּגֶנוֹטי (Hugenottenmuseum), העוסק בתולדות הקהילה. אפשר גם לטפס לראש המגדל, המשקיף לתצפית נאה על העיר. הכנסייה הגרמנית, לעומת זאת, אינה משמשת עוד לצורכי דת, ויש בה תערוכה (משמימה למדי) על תולדות הדמוקרטיה בגרמניה. בין שתי הכנסיות משלים את הכיכר בית הקונצרטים (Konzerthaus) הניאו־קלאסי, אולי פסגת יצירתו של האדריכל הברלינאי קרל פרידריך שינקְל. המבנה הושלם ב־1821, אחרי שהתיאטרון הקודם באתר נשרף עד היסוד, ושימש את התיאטרון הממלכתי של פרוסיה עד מלחמת העולם השנייה. המבנה ניזוק קשות בהפצצות ורק ב־1984, לאחר סדרה של שיפוצים, נפתח מחדש כאולם קונצרטים למוזיקה קלאסית ולג’אז. פסלי־הארד החולשים על טור המדרגות מייצגים את כוחה של המוזיקה (נגנים רוכבים על אריה ופנתר), ומול הכניסה ניצב פסלו של המחזאי הנודע פרידריך שילֶר. מסביב לכיכר ובתחומה יש מספר בתי קפה עם שולחנות בחוץ, וכמעט בכל מזג אוויר תראו בה נגני רחוב, להטוטנים ומנפחי בלונים למיניהם, המשרים אווירה נעימה (גם אם ממוסחרת מעט). מסוף נובמבר עד ה־23 בדצמבר מתקיים בכיכר שוק חג מולד הנמנה עם הגדולים והמרשימים ביותר בברלין, ובקיץ נערכים בה לפעמים מופעי מוזיקה קלאסית תחת כיפת השמיים. |תמונה_בטקסט5407|

בשנת 1969 נחנך ברוב טקס פֶרנזֶטוּרם (Fernsehturm), התשובה המזרח־גרמנית למגדל הטלוויזיה בשטוטגרט שבמערב. המגדל, שנועד להפגין את עוצמתה של התעשייה המקומית, הוא כיום המבנה הגבוה ביותר בגרמניה (368 מ’), וצורתו היתה לאחד מסמלי העיר (ולו משום שניתן לראותו מכל פינה בברלין). בימים שטופי־שמש יוצרות הקרניים הנשברות על הכדור המצופה פלדה בראש המגדל צורה המזכירה צלב – אפקט שאדריכלי המגדל לא צפו מראש, והיה מקור בלתי־נדלה למבוכה עבור הקומוניסטים המזרח־גרמנים; במערב ברלין קראו לתופעה ‘נקמת האפיפיור’, וצחקו בקול גדול. מרפסת התצפית (בגובה 203 מ’), המשקיפה על כל ברלין והסביבה, היא אתר תיירות פופולרי שליד הכניסה אליו נמתחים תורים ארוכים, בייחוד בקיץ. עם זאת, מכיוון שברלין היא עיר שטוחה ואין בה כמעט בניינים גבוהים, התצפית עלולה להיות מאכזבת (מגובה כזה קשה לזהות מבנים ואתרים ספציפיים); אם אתם רוצים לראות את העיר מלמעלה, עדיף לטפס למרומי עמוד הניצחון או לעלות לפּנורמָה פּוּנקט בפּוֹטסְדאמֶר פְּלאץ. אם בכל זאת תרצו לעלות למרפסת התצפית, תוכלו לחסוך את התור בהזמנת כרטיסים מראש באינטרנט (בתוספת מחיר). קומה אחת מעל מרפסת התצפית ממוקמת Sphere, מסעדה הסובבת על צירה ומשלימה סיבוב שלם בכל חצי שעה. המסעדה מלאה בדרך כלל, האוכל אינו מלהיב והמחירים גבוהים. בשנת 2015 נפתח בבסיס המגדל מוזיאון האדם (Menschen Museum) - בית קבוע לתערוכה השנויה־במחלוקת עולמות הגוף, שבמסגרתה מוצגות מאות גופות משומרות במטרה להדגים ולהמחיש את המנגנונים הפועלים בגוף האדם. הכניסה למוזיאון ממוקמת בצד הפונה למזרקת נֶפּטוּן ולאי המוזיאונים.

בימים הקשים שאחרי ליל הבדולח, כשיהודי ברלין תרו נואשות אחר דרך כלשהי לעזוב את גרמניה הנאצית, יזם הסוחר היהודי וילפריד ישראל מבצע הצלה יוצא־דופן - הקינדֶרטרנספורט (Kindertransport). ישראל וחבריו בקהילה היהודית של בריטניה שכנעו את ממשלת הוד מלכותו להעניק אשרות כניסה לאלפי ילדים יהודיים מגרמניה שיועברו למשפחות אומנות; עם קבלת האישור אורגנו רכבות מיוחדות משטחי הרייך השלישי אל בריטניה, ומדצמבר 1938 עד ספטמבר 1939 הועברו באמצעותן כ־10,000 ילדים, שניצלו בדרך זו מידי הנאצים. סמוך לתחנת הרכבת Friedrichstr, שממנה יצאה הרכבת הראשונה של הקינדֶרטרנספורט, הוצבה בשנת 2008 אנדרטה עשויה ארד מאת הפסל הישראלי פרנק מָייזלֶר. באנדרטה, ששמה הרשמי הוא "רכבות לחיים – רכבות למוות", נראים שני ילדים עם מזוודה בדרכם לחיים החדשים בבריטניה, ולעומתם חמישה ילדים בבגדים מרופטים, המייצגים את אלה שנשלחו לכיוון ההפוך, אל מחנות הריכוז וההשמדה. הפסל משתייך לסדרה של אנדרטאות דומות שיצר מָייזלֶר בתחנות שבהן עברו משלוחי הילדים - בהן וינה, גדאנסק, רוטֶרדאם ולונדון.

השדרה הרחבה (Unter den Linden; מילולית ‘תחת עצי התרזה’), החוצה את מרכז ברלין, החלה את דרכה במאה ה־16, כשביל כרכרות אל שדות הציד בטירגארטֶן. שנים רבות לאחר מכן, ב־1647, ניטעו לאורכה עצי התרזה, המסמלים את מעמדה כשדרה הראשית של העיר. השדרה מקשרת בין שער בּראנדֶנבּוּרג לבין אי המוזיאונים, שם ניצב בעבר הארמון העירוני. לאורכה נוסעים אוטובוסים בקווים 100 ו־200, ונחפר בימים אלה קו חדש של הרכבת התחתית, שייחנך בשנת 2020. בהליכה מכיוון שער בּראנדֶנבּוּרג תראו תחילה את שגרירות בריטניה (מימין, בפינת Wilhelmstr) ואז את שגרירות הונגריה (משמאל), אליה צמוד מוזיאון השעווה של מאדאם טוּסוֹ (Madame Tussauds; מס’ 74), המומלץ לחובבי הז’אנר. |תמונה_בטקסט655| המבנה המרשים ביותר בחלק זה של השדרה הוא שגרירות רוסיה (Russische Botschaft; מס’ 63-65), שנבנה ב־1950 כשגרירות ברה”מ במזרח גרמניה. זוהי דוגמה אופיינית לקלסיציזם סוציאליסטי - הגרסה הסובייטית לסגנון הניאו־קלאסי, בה מחליפים פסלי פועלים ואיכרים את המוזות והאלים היווניים. ממול, בפורום וילי בּראנדט (Willy-Brandt-Forum; מס’ 62), יש תערוכה קבועה המוקדשת לקנצלר־לשעבר, שהיה גם ראש עיריית מערב ברלין. |תמונה_בטקסט657| לאחר שתחצו את Glinkastr תראו מימין את בניין הקוֹמישֶה אוֹפֶּר (Komische Oper), שמאחורי חזותו המשמימה חבוי אולם יפהפה מסוף המאה ה־19. בצומת הבא תחצו את פרידריכשטראסֶה (Friedrichstr), רחוב סואן של חנויות־יוקרה, משרדים ומלונות. מעבר לצומת, מצד ימין, מזמינים שלטים גדולים אל Drive – מרכז תצוגה היי־טקי של חברת פולקסוואגֶן שנפתח ב־2015 ומוקדש לתערוכות מתחלפות בנושאי רכב ותחבורה. בפינת Charlottenstr ניצב מדרום לשדרה היכל האמנות של הדוֹיטשֶה בנק (Deutsche Bank Kunsthalle; מס’ 13-15), התופס מספר קומות ממשרדי הבנק ומשמש לתערוכות מתחלפות של אמנות בת־זמננו. הבניין גדל־המידות מעברה האחר של השדרה נבנה ב־1914 וכיום משמש את הספרייה הממלכתית (Staatsbibliothek). |תמונה_בטקסט659| פסל מעורר התפעלות של פרידריך השני על סוסו ניצב בנקודה שבה נפסקים עצי התרזה והשדרה נפתחת לכיכר בֶּבֶּל. אחרי הכיכר ניצבים בצד הצפוני של השדרה בית המשמר החדש והמוזיאון לתולדות גרמניה, ומולם (מדרום לשדרה) תראו שלושה מבנים שנהרסו לחלוטין במלחמת העולם השנייה או מיד אחריה ונבנו מחדש: ארמון הנסיכות (Prinzessinenpalais; מס’ 5) הבארוקי מהמאה ה־18, ארמון נסיך הכתר (Kronprinzenpalais; מס’ 3) הניאו־קלאסי (שמשמש כיום לתערוכות מתחלפות) ובית קצין המשמר (Kommandatenhaus; מס' 1), שם שוכנת ההנהלה של הוצאת הספרים בֶּרטֶלסמָן. בקצה השדרה נמתח גשר הארמון (Schlossbrücke), המעוטר בפסלי לוחמים בסגנון קלאסי שיצר קרל פרידריך שינקֶל. הגשר חוצה את התעלה אל אי המוזיאונים. |תמונה_בטקסט660|

אלת הניצחון (‘אֶלזֶה המוזהבת' בפי המקומיים), המשקיפה על הטירגארטֶן ממרומי הזיגֶסזוֹילֶה (Siegessäule, עמוד הניצחון), כיכבה בסצינות מפתח מהסרט |הנטה|מלאכים בשמי ברלין|סנטה| ונמנית עם הסמלים המוכרים ביותר של העיר. העמוד והפסל נבנו לזכר סדרת הניצחונות הצבאיים של פרוסיה על דנמרק (1864), על אוסטריה (1866) ועל צרפת (1871); התבליטים שבבסיס העמוד מייצגים סצינות קרב ממלחמות אלה, ולאורכו הודבקו תותחים שנלקחו כשלל ונצבעו בזהב. העמוד הוצב תחילה בכיכר שמול הרָייכסטאג, אבל ב־1939, במסגרת תוכנית גֶרמאניָה, הועבר למיקום אסטרטגי בשדרה החוצה את הפארק. אז גם נוספה לעמוד עוד קומה, שהגביהה אותו בשבעה מטרים וחצי, ומארבעת עבריה של הכיכר הוצבו מבנים ניאו־קלאסיים בתכנונו של האדריכל הנאצי אלברט שפֶּר. המבנים, שחורי כדורים ממלחמת העולם השנייה עדיין ניכרים בקירותיהם, הם הכניסות למעברים תת־קרקעיים המובילים אל העמוד עצמו. בבסיס העמוד יש מוזיאון קטן העוסק בבנייתו ובתהפוכות שעברו עליו, ומשם מטפסות 270 מדרגות אל מרפסת תצפית צרה, המשקיפה לנוף נאה של הטירגארטֶן ומרכז העיר. מצפון לעמוד, בתוך הטירגארטֶן, הוצבו פסליהם של אוטו פון ביסמרק, הקנצלר שהוביל את פרוסיה לאותם ניצחונות גדולים, ושל שני הגנרלים שפיקדו על צבאו, הֶלמוּט פון מוֹלטקֶה ואָלבּרֶכט פון רוֹן.

בתחילת המאה העשרים, כשהתברר שהמוזיאונים הקיימים באי צרים מלהכיל את האוצרות הרבים שחשפו הארכיאולוגים, הוחלט להקים מבנה חדש עבור אוצרות אלה. במוזיאון (Pergamonmuseum), שנבנה לאורך 20 שנה והושלם ב־1930, מרוכזים האוצרות הגדולים והמרהיבים ביותר מאוספי המלכים והקיסרים של גרמניה, ולכן הוא נמנה עם האתרים שאין להחמיצם בברלין - גם אם אינכם חובבים נלהבים של מוזיאונים. מבנה המוזיאון נועד להזכיר מקדש יווני ובכך לספק הקשר למוצגים בפנים - אם כי בשנים האחרונות קשה להתרשם ממנו, כי החזית הישנה עוברת שיפוצים מקיפים, והכניסה הרשמית הועברה לגלריית ג'יימס סימון, מרכז המבקרים החדש של אי המוזיאונים. מזבח פֶּרגָמוֹן (Pergamonaltar), שעל שמו נקרא המוזיאון כולו, הוא מבנה אדיר־ממדים מהמאה השנייה לפנה”ס, שנתגלה בעיר היוונית פֶּרגאמוֹן (היום בֶּרגאמָה בטורקיה) ומוצג באולם ענקי שנבנה במיוחד עבורו. על הקיר שמול הכניסה הוצבו מדרגות־השיש שטיפסו אל חזית המזבח, ואילו שלושה הקירות האחרים מוקדשים לרצועת תבליט מרהיבה של קרב־האדירים בין האלים לבין הענקים, שעיטרה במקור את קירות המזבח. ילדים שלמדו על המיתולוגיה היוונית או קראו ספרים בנושא ייהנו לזהות בתבליט את הדמויות המוכרות של זאוס וחבר מרעיו. המזבח הוא גולת הכותרת של אוסף עתיקות יוון ורומא (Antikensammlung), אחד משלושה האוספים המוצגים במוזיאון. עוד באוסף זה: שער השוק של העיר הרומית מילֶטוּס (גם היא היום בטורקיה) ופסיפס יפהפה של אורפיאוס, הנגן המיתולוגי שחילץ את אהובתו מהשאול. האוסף השני, המכונה מוזיאון מערב אסיה (Vorderasiatisches Museum), כולל מוצגים מהתרבויות העתיקות של אשור, בבל, אכד והסביבה. על התצוגה חולש שער עשתורת (Ishtartor), אחד משערי העיר בבל, שנבנה בידי נבוכדנאצר במאה השישית לספירה, ונחשב בעבר אחד משבעת פלאי תבל. השער, שגובהו 14 מ’ ורוחבו 30 מ’, שוחזר על בסיס חלקים שנחפרו בעיראק, ואתו שוחזרה גם הדרך הטקסית המובילה אליו, המעוטרת בסמליהם של אלים בבליים קדומים. באולמות אחרים מוצגים בין השאר פסלי אלים עתיקים מתל ח’לף שבסוריה ומצבות אשוריות בנות 5000 שנה. אל תחמיצו גם את האוסף השלישי, המוזיאון לאמנות האיסלאם (Museum für Islamische Kunst), בקומה העליונה, המספק לתיירים מישראל הצצה נדירה לסגנון החבוי־מעין בתוככי המסגדים. עם המוצגים נמנים חדר מעוטר־לפרטים של סוחר מחאלֶבּ, גומחות־תפילה מאיראן, ביצורים של ארמון מדברי ממְשאטָה שבירדן ושטיחי־קיר מכל העולם המוסלמי. המוזיאון קל לניווט ומשולט היטב, ועם הכרטיס תקבלו מדריך־שמע מצוין במספר שפות, בהן אנגלית. מאז 2020 חובה לקנות מראש באתר האינטרנט כרטיס לשעה מסוימת. שימו לב: המוזיאון צפוי להיסגר למספר שנים החל מ=23 באוקטובר 2023. כדי להיערך לשטף המבקרים הצפוי לפני הסגירה ייפתח המוזיאון ליותר שעות מדי יום בשבועות שלפני הסגירה - בררו את שעות הפתיחה העדכניות באתר האינטרנט. |המסגרת|סגור לשיפוצים במסגרת תוכנית=העל לפיתוחו של אי המוזיאונים נערכים במוזיאון פֶּרגָמוֹן שיפוצים נרחבים, שבעקבותיהם נסגרו למבקרים אחדים מאולמות התצוגה של המוזיאון. הקורבן המשמעותי ביותר של השיפוץ הוא האולם בו מוצג מזבח פֶּרגָמוֹן עצמו, הסגור למבקרים מאז אוקטובר 2014 וייפתח מחדש רק ב=2025. על תכניות הפיתוח של אי המוזיאונים ועל כרטיסי הנחה, ראו תחת אי המוזיאונים.

ברוֹזֶנשטראסֶה (Rosenstr), כיום רחוב צר בין האקֶשֶר מרקט לאלכסנדרפּלאץ, ניצב בשנות ה־40 בניין משרדים ששימש את הקהילה היהודית בברלין, ומולו התרחש בחורף 1943 אירוע יוצא־דופן בתולדות התקופה הנאצית. ב־27 בפברואר רוכזו בבניין, במסגרת אקציית המפעלים, כ־2000 יהודים, רובם גברים, שהיו נשואים לבני־זוג אָריים או תוצאה של נישואי תערובת כאלה (מה שהנאצים כינו |הנטה|מישלינג|סנטה|). כשנודע דבר מעצרם החלו נשותיהם ואמותיהם האָריות להתקבץ מול הבניין, דרשו לראות את יקיריהן, ולא נרתעו גם כששומרי הבניין איימו עליהן בנשק. ההפגנה הספונטנית, אירוע נדיר בגרמניה הנאצית, נמשכה למרות מזג־האוויר הקר והמושלג, ומדי יום נוספו עוד מפגינות. החל מ־6 במרץ, אם כתוצאה מהמחאה או מסיבות אחרות (ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה), שחררו הנאצים את כל היהודים שהיו כלואים בבניין; רובם לא נשלחו למחנות ונותרו בחיים עד סוף המלחמה. את הסיפור המופלא חשף היסטוריון אמריקני בספר שראה אור ב־1985, ושלוש שנים אחר־כך אישרו שלטונות מזרח גרמניה את תוכניתה של הפסלת אינגֶבּוֹרג הוּנצינגֶר להקים באתר אנדרטה בשם בלוק הנשים (Block der Frauen). באנדרטה, העשויה אבן־חול ורדרדה, נראים הגברים הכלואים והנשים המוחות, והיא מעוטרת בסמלים יהודיים ובטקסט המעלה על נס את כוחה של האהבה. האנדרטה ניצבת בגינה קטנה, במקום שבו עמד בניין המשרדים (שנהרס בהפצצות); עמודי מודעות משני צדי הגינה מוסיפים מידע (בגרמנית בלבד) ותמונות, וב-2017 הוצב בגינה גם לוח מידע באנגלית ובגרמנית. בקצה האחורי של הגינה מגולל שלט זיכרון את תולדותיו של בית הכנסת הציבורי הראשון של יהודי ברלין, שהוקם כאן ב־1715 ונקרא לימים בית הכנסת הישן (Alte Synagoge). בסמוך לשלט ניתן לראות בדשא את השרידים היחידים שנותרו מיסודות בית הכנסת.

הכיכר הסואנת אלכסנדרפּלאץ (Alexanderplatz) קיבלה את שמה לקראת ביקורו של הצאר אלכסנדר הראשון בברלין ב־1805, ובראשית המאה הקודמת נבנו סביבה בתי כלבו גדולים, והיא היתה למרכז תעבורתי סואן. ברחובות הצרים מסביב לכיכר הצטופפו באותה תקופה תיאטראות, קברטים, נערות עובדות ועסקים מפוקפקים, והיא היתה למרכז התוסס של העיר. בשנות ה־60, תחת השלטון הקומוניסטי, רוצפה הכיכר באספלט ונבנו בה בית הכלבו Zentrum (היום חנות Galeria Kaufhof), בית המורה (Haus des Lehrers, מול קניון אלֶכּסָה) המעוטר בפסיפס בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי ומלון־יוקרה של 37 קומות, שיועד לאורחים רמי־דרג (כיום מלון Park Inn). ב־1969 הוצב בכיכר שעון העולם (Weltzeituhr), המראה את השעה ב־148 ערים ברחבי העולם, ושנה אחר־כך נוספה מזרקת ידידות העמים (Brunnen der Völkerfreundschaft), שבשל עיצובה הצבעוני והצעקני זכתה לכינוי ‘מזרקת תכשיטי הזונה’. |המסגרת|אהבה על השעון שעון העולם אמנם מכוער, אבל זה לא הפריע לו להפוך למקום מפגש קבוע של בני נוער ממזרח ברלין, שהחליפו ביניהם קלטות מחתרתיות של מוזיקה מערבית. האתר הסמלי סיפק גם השראה למסורת רומנטית: המקומיים מאמינים שבני זוג שיחזיקו ידיים מתחת לשעון בדיוק בחצות הלילה (זמן מקומי) יישארו יחד לעד. לאחר איחוד ברלין הפכה הרחבה הקומוניסטית למתחם קניות פופולרי (כמה אירוני), ובו חנויות אופנה, חנות החשמל הגדולה Saturn וסניף של רשת ההלבשה הזולה Primark. בכיכר מתקיימים ירידים, שווקים ואירועים נוספים, בהם אחד משוקי חג המולד הגדולים ביותר בעיר.

מדרום ללוּסטגארטֶן עמד במשך מאות שנים הארמון העירוני של שושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן, שנבנה ב-1451 על חורבותיו של מנזר קדום. הארמון עבר שיפוץ מקיף בסגנון הבארוק במאה ה-18, אולם ניזוק קשות בהפצצות במלחמת העולם השנייה ולאחר מכן נהרס בידי השלטון הקומוניסטי, בתואנה שלא ניתן לשפצו. במקום הארמון, שייצג את המשטר הישן, בנו הקומוניסטים את ארמון הרפובליקה: מבנה ענקי, מחופה זגוגיות=ארד כתומות, ששימש את הפרלמנט המזרח=גרמני וכלל גם אולמות לכנסים, מסעדות וגלריה לאמנות. לאחר איחוד ברלין התברר שבבניית ארמון הרפובליקה נעשה שימוש נרחב באָזבֶּסט, ובשל כך הוצע להרסו ולבנות מחדש את הארמון העירוני, אבל רק ב-2008, לאחר שנים רבות של דיונים והתנגדויות, נהרס הבניין סופית. המבנה החדש שהוקם באתר, ונפתח ב-2021, הוא שחזור חלקי של הארמון (שלוש חזיתות ורוב החצרות הפנימיות) המשולב במבנה בטון מודרני. במתחם העצום, הקרוי על שם האחים=המדענים וילהלם ואלכסנדר פון הוּמבּוֹלדט, יש מספר חללי תצוגה, המשמשים לתערוכות קבועות ומתחלפות. תולדות הארמון מוצגות למבקרים בסרטון מולטימדיה על מסך גדול (Videopanoram), במרתף שנחשף בחפירות (Schlosskeller) ובהיכל הפסלים (Skulpturensaal), שם מוצגים לראווה פסלים שהוצלו מהמבנה המקורי. לכך נוספות תצוגות הקבע אחרי הטבע (Nach der Nature), העוסקת בהשפעת שינויי האקלים על החברה האנושית וברלין הגלובלית (Berlin Global), השואפת להציג את יחסי הגומלין בין תולדות העיר להיסטוריה העולמית. בקומה השנייה והשלישית של המתחם מוצגים אוספי המוזיאון לאתנולוגיה (Ethnologisches Museum), והמוזיאון לאמנות אסיה (Museum für Asiatische Kunst), שהועברו לכאן ממתחם המוזיאונים בדאלֶם. בראשון בולטים במיוחד אוסף האמנות האפריקנית, אוצר התכשיטים של בני האינקָה וסירות בגודל טבעי מאיי האוקיאנוס השקט, ואילו השני מתמקד באמנות בודהיסטית וחילונית מיפן, מסין, מקוריאה ומהודו. תצוגות חדשות, שפותחו במיוחד למיקום החדש, עוסקות בהשפעות של תרבויות קדומות זו על זו ובכלי נגינה מרחבי העולם. אגפים אלה פתוחים בשלב זה רק באופן חלקי, וייפתחו במלואם לקהל בקיץ 2022. |תמונה_בטקסט5495| לצד תערוכות הקבע מתקיימות בפורום מגוון תערוכות מתחלפות, בהן תערוכות המיועדות במיוחד לילדים, ויש בו גם חנות מזכרות גדולה, ביסטרו (יקר ולא מלהיב) ולשכת מידע לתיירים.