הכיכר הנפרשת לצד הטירה המלכותית מוקפת בבתים עתיקים ששוחזרו בקפידה אחרי מלחמת העולם השנייה ומהווה מקום מפגש פופולרי בקרב תיירים ומקומיים כאחד. הכיכר הייתה עדה לכמה אירועים חשובים בהיסטוריה של פולין: בשנת 1861 טבחו כאן כוחות הצבא הרוסים במאה עוברי אורח, בגלל התפרעויות של מורדים; בשנת 1863 נערך כאן מצעד פטריוטי במסגרת מרד ינואר; ב-3 במאי 1982 היו בכיכר הפגנות אלימות של מתנגדי המשטר הקומוניסטי; ובשנת 1997 נאם כאן נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ובירך את פולין על הצטרפותה לברית נאט"ו. בלב הכיכר ניצב עמוד זיכרון בגובה 22 מ' למלך זיגמוּנט השלישי ואזה, מי שהעביר את בירת פולין מקרקוב לוורשה. עמוד השחם הקורינתי, שהוצב בכיכר ב-1644 בידי בנו של זיגמוּנט, המלך ולדיסלב הרביעי ואזה, מעוטר בארבעה נשרים ועליו פסל ארד של המלך. העמוד, שהוא האנדרטה החילונית הראשונה שהוצבה בפולין, היה לאחד מסמלי העיר, ופעמיים הוקם מחדש לאחר שנחרב: בשנת 1887 ובמהלך מלחמת העולם השנייה. שרידי העמוד שנהרס מוצגים בטירה המלכותית. מול העמוד כדאי לשים לב גם לארמון גג הנחושת, מבנה בסגנון הרוקוקו שקיבל את שמו כיוון שהיה המבנה הראשון בעיר שנבנה עם גג נחושת ולא עם גג רעפים, כמקובל במאה השמונה=עשרה. הארמון היה מעונו של הנסיך יוזף פוניאטובסקי. הגרמנים שרפו את הבניין ב-1944, כנקמה על מרד ורשה; הוא שוחזר מאוחר יותר לפי אחד מציוריו של ברנרדו בלוטו בן המאה השמונה=עשרה. כיום מוצג בארמון אוסף של שטיחים אוריינטליים. על חלקה הדרומי של הכיכר חולשת כנסיית אנה הקדושה, שהיא גם נקודת המוצא לדרך המלכותית, הנתיב המסורתי מהטירה לארמון וילאנוב שבדרום העיר.

ההחלטה לבנות כאן את הטירה המלכותית מיוחסת למלך זיגמונט השלישי ואזה. הטירה נבנתה בשנים 1598-1619 בסגנון הבארוק המוקדם, ואילו החזית בסגנון הבארוק המאוחר, המשקיפה על נהר הוויסלה, נוספה בימי שלטונו של המלך אוגוסט השלישי. עיצוב הפנים של הטירה שונה בהוראת המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, ונותר כפי שהוא בתקופת הכיבוש הצארי ובימי הרפובליקה הפולנית השנייה. במלחמת העולם השנייה, ובייחוד בימי מרד ורשה ב-1944, הפציצו הגרמנים בשיטתיות את רוב המבנים בעיר העתיקה, ובהם הטירה המלכותית. הטירה שוחזרה בשנים 1971-1984, ובשנת 1980 הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולם. הכניסה הראשית לטירה נמצאת מתחת למגדל השעון, שמיתמר לגובה של 60 מ'. חובבי היסטוריה ואמנות ייהנו מביקור במגורים המלכותיים, ששוחזרו בקפידה. אל תוותרו גם על סיבוב באולם הסנאט, המעוטר בשלטי אצולה מכל רחבי פולין: האולם שימש את השלטונות בימי האיחוד הפולני-ליטאי. יש כאן גם אולם נשפים מרשים, עם 17 זוגות של עמודים מוזהבים, היוצרים אווירה רומנטית במיוחד. באולם האבירים מוצב פסל ניאו=קלאסי של קרונוס, שפיסלו האמנים לה-ברון (Le Brun) ומונלדי (Monaldi), ואילו בחדר קנלטו מוצגים 23 ציורי קיר של ברנרדו בלוטו (שנהג לחתום גם בשם קנלטו), המתארים את רחובות ורשה במאה השמונה=עשרה. כדאי להתרשם גם ממגוריהם הפרטיים של המלכים הפולנים, ששוחזרו בקפידה, בהם חדריו של המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי, שעוצבו בסגנון הרוקוקו.

האנדרטה, ששמה הרשמי הוא אנדרטת גיבורי הגטו אבל מכונה גם אנדרטת רפופורט או אנדרטת בדמייך חיי, הוצבה בוורשה בשנת 1948, במלאת חמש שנים לתחילת מרד גטו ורשה. האנדרטה מונחת על לוח שיש שחור ומורכבת משני חלקים: החלק האחורי, המתאר את היהודים ההולכים אל מותם, מסמל את גבורת הרוח ואת הסבל היהודי, ואילו הקדמי - הפונה למוזיאון לתולדות יהדות פולין, שם ניצב בניין מפקדת היודנראט בזמן מלחמת העולם השנייה - מציג שבע דמויות של גיבורים, בראשם מרדכי אנילביץ', שהיו הראשונים לפתוח במרד נגד הנאצים באירופה. הדמויות משדרות עוז וגבורה, ורפופורט הכניס לאנדרטה אלמנטים יהודיים, בהם המנורה והאריות, כדי להמחיש קווי דמיון בין גיבורי המרד לבין גבורת החשמונאים. ליד האנדרטה נשתל ב-1988 עץ אדיר=ממדים לזכר הנופלים והנרצחים במלחמת העולם השנייה. העתק (לא מדויק) של האנדרטה מוצג במוזיאון יד ושם בירושלים.

אוּמשלאגפּלאץ ("כיכר השילוחים" בגרמנית), היא רחבה מלבנית בקצה גטו ורשה, שגודרה ביד הנאצים ושימשה אותם לאיסוף יהודי הגטו שמשלחו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. כ-7000 יהודים הובאו הנה מדי יום במהלך קיץ 1942, וחיכו במשך שעות עד שהועמסו לרכבות משא בצפיפות של יותר ממאה איש לקרון, ויצאו לדרכם האחרונה. בשנת 1988 הוצבה בכיכר אנדרטת זיכרון עשויה שיש, המזכירה קרון רכבת, ועליה הכיתוב: "מכאן הובלו בשנים 1942-1943, בתקופת הכיבוש הגרמני, יותר מ-300,000 יהודים מגטו ורשה, בדרכי סבל וייסורים, אל מחנות המוות הנאציים". על האנדרטה חקוקים כ-3000 שמות פרטיים יהודיים, המסודרים על פי סדרם בא"ב הפולני, מ'אבא' ועד 'זיגמונט'. לא הרחק מהאתר (מעבר לפינה ברחוב Dzika), ניצב לוח זיכרון לשער הגטו, חלק מפרויקט האנדרטאות לחומת גטו ורשה.

בית הכנסת היחיד בוורשה ששרד את מלחמת העולם השנייה הושלם ב-1902, במימון פרטי של סוחר הטקסטי זלמן נוֹז'יק ואשתו רבקה. במבנה הניאו-רומאנסקי הנאה היה מקום לכ-600 מתפללים, ונערכו בו תפילות בליווי מקהלה לצד יצירות ליטורגיות של מלחינים ידועים. ב-1940 שכן בית הכנסת בתחומי גטו ורשה, אך לאחר צמצום הגטו נותר בשטחה הארי של העיר, והנאצים הפכו אותו לאורוות סוסים. המבנה נפגע במהלך מרד ורשה, אך לא הושמד. ב-1983 הושלם שחזור מלא של בית הכנסת, והוא משמש כיום לתפילה וגם פתוח למבקרים. באולם הגדול ורב-הרושם תוכלו לחוש את האווירה של ורשה היהודית שלפני השואה. שימו לב במיוחד לארון הקודש בסגנון הרומאנסק בחלקו המזרחי בשל בית הכנסת, ולעיטורי הטיח הלבנים בסגנון מוּרי על העמודים ועל מעקות היציעים. במבנה הסמוך שוכן בית הקהילה היהודית בעיר.

הכנסייה בסגנון הגותי נבנתה במאה ה-15 ביוזמת הדוכסית אנה פיודורובנה, עבור מסדר האחים הפרנציסקנים. החזית הניאו-קלאסית נוספה בשנת 1787, חלל הפנים הוא שילוב של סגנונות הרוקוקו והבארוק וממגדל התצפית נשקף נוף פנורמי של גגות העיר העתיקה. הכנסייה היפה שרדה באורח נס את מלחמת העולם השנייה, ומשמשת כיום ללימודי תיאולוגיה. וזו גם נקודת המוצא של הדרך המלכותית ושל מסלול ההליכה בעיר העתיקה והחדשה.

בניין האבן האדיר, המתנשא לגובה של 230 מ' ו-68 ס"מ, הוא המבנה הגבוה ביותר בוורשה. את הקמת המבנה יזם יוזף סטאלין, שראה בו מתנה מברית המועצות לעם הפולני. המבנה בן 42 הקומות, בסגנון הקלסיציזם הסטליניסטי, הושלם ב-1955 והיה אז הבניין השני בגובהו באירופה. לצורך הבנייה נשלחו לוורשה כ-3,500 פועלים רוסים, שעשו שימוש בלא פחות מארבעה מיליון לבנים. המבנה כונה תחילה על שם סטאלין, ובחזית הוצב פסלו של "שמש העמים", אך במסגרת תהליך הדה-סטליניזציה בשנות ה=50 הוחלף השם וכל האזכורים לסטאלין הוסרו. בערב ראש השנה האזרחית 2001 נוספו בראש הבניין ארבעה שעונים גדולים, בקוטר שישה מ' כל אחד. כיום משמש המגדל מרכז עסקי ותרבותי, בו שוכנים בתי קולנוע, מוזיאונים, חנויות, בתי קפה וכן אולם הכנסים הגדול בפולין. גולת הכותרת של הביקור בבניין היא רחבת התצפית בקומה ה-30, בגובה 114 מ'. מעלית ממוזגת תיקח אתכם תוך 19 שניות לרחבה המשקיפה לנוף פנורמי של העיר העתיקה, הדרך המלכותית, הנהר ויסלה ופארק וואזֶ'נקי. תושבי ורשה חלוקים בדעותיהם לגבי הבניין: יש הרואים בו עדות לתקופה הקומוניסטית וקוראים להריסתו, ואילו אחרים טוענים כי הפך כבר לחלק בלתי נפרד מקו הרקיע של הבירה.

ארמון זה, הנמנה עם היפים ביותר בפולין, נבנה ב-1667 כארמון הקיץ של המלך יאן השלישי סוֹבּיֶיסקי, שהפקיד את עיצוב הפנים בידי כמה מהציירים והפסלים המובילים של התקופה והעניק לארמון את השם |הנטה|וילָה נוֹבָה|סנטה| ("בית חדש" באיטלקית); השם הפולני וילאנוֹב הוא עיוות של המקור האיטלקי. מבנהו האדריכלי של הארמון הוא שילוב ייחודי בין מסורת הבארוק המערב=אירופית לסגנונות בנייה פולניים מסורתיים. הארמון החליף ידיים פעמים רבות, ובין השאר התגורר בו גם המלך אוגוסט השני. ב-1787 ירשה את הארמון אשת האצולה איזָבֶּלָה לוּבּוֹמירסקָה, ששינתה את עיצוב הפנים לסגנון ניאו=קלאסי, וב-1805 נפתח חלק ממנו לקהל הרחב והיה למוזיאון הציבורי הראשון בפולין. הארמון שרד את ההרס שזרעו הרוסים בפולין במאה התשע=עשרה ואת שתי מלחמות העולם, ולאחר מלחמת העולם השנייה עבר שיפוץ נרחב. במסגרת הביקור בארמון תוכלו להתרשם מחדרי השינה המפוארים של מלכי פולין, מחדרי האוכל ומאולמות קבלת הקהל המסוגננים. חדר האורחים של המלכה מעוטר בבדים בסגנון הבארוק ובציורי תקרה, בחדר השינה של המלך יש מיטת אפריון מבד שהביא יאן השלישי מאוסטריה לזכר ניצחונו על העות'מאנים בקרב וינה, ואילו באולם האדום מוצג אוסף נאה של אמנות אירופית. בנוסף (בכרטיס נפרד) ניתן לבקר בחדריה הפרטיים של האצילה לוּבּוֹמירסקָה, המעוצבים בהשפעת המזרח הרחוק, וכן בתערוכות מתחלפות של אמנות ועיצוב, המתקיימות בחממה (Oranżeria) שמצפון לארמון. סביב הארמון משתרע פארק בשטח של 450 דונם, שחלקו העיקרי (בין הארמון לאגם), הוא גן בסגנון הבארוק האיטלקי, ובו שיחים נמוכים המעוצבים בצורות גיאומטריות. החלק הדרומי של הפארק מעוצב בסגנון אנגלו-סיני, ובחלק הצפוני יש גן אנגלי וגן ורדים בסגנון הרנסאנס. בהגיעכם לארמון, שימו לב לקופת הכרטיסים, הממוקמת מימין לשביל הגישה, כ-120 מ' לפני שער הכניסה. בהמשך יש גם מכונות אוטומטיות לממכר כרטיסים לפארק. לאחר שתקנו כרטיסים, עברו בשער הארמון, שעל העמודים משני צדיו מתנוססות דמויות המסמלות את המלחמה והשלום; הכניסה לחלל הפנים ממוקמת בצדו הימני של הארמון.

הבונקר שברחוב מילא 18 נבנה בידי מבריחים ואנשי העולם התחתון בשנת 1943. במהלך מרד גטו ורשה הוא שימש את הארגון היהודי הלוחם. ב-8 במאי 1943, שלושה שבועות לאחר פרוץ המרד, הפגיזו הנאצים את הבונקר בגז מדמיע, בשעה שנמצאו בתוכו כ-300 מאנשי המחתרת היהודית. כ-250 מאנשי המחתרת הצליחו להימלט לצד הארי של העיר, אבל 51 הלוחמים שנותרו בבונקר, בהנהגת מרדכי אנילביץ', החליטו שלא להיכנע לגרמנים, ובחרו להתאבד באמצעות כמוסות ציאניד. על ראש התל, שעשוי מהריסות הבתים ברחוב מילא, ניצבת אבן זיכרון עם כיתוב בפולנית, ביידיש ובעברית, ולצד השביל המוביל אליו הוצב ב-2006 אובליסק עם כיתוב בפולנית, ביידיש ובאנגלית. גופותיהם של הלוחמים מעולם לא פונו מהבונקר, לכן התל הזה הוא גם קבר אחים.