המנזר הנאה שוכן על גדת נהר איסקר בלב מעבר איסקר, במרחק כ־25 ק"מ מדרום לווראצה. המנזר נבנה במאה הארבע־עשרה על אתר קבורה המוני של חיילי האימפריה הבולגרית השנייה שלחמו בשם הצאר איוואן שישמאן, מה שמסביר את הבחירה בשם צ'רפישקי (גולגלות בבולגרית). בימי הכיבוש העות'מאני היה המנזר למרכז תרבותי חשוב: בסוף המאה השש־עשרה עוטרו קירות המנזר בציורי־קיר רי עבודתו של האמן הנודע פימן זוגרפסקי (Pimen Zografski), ובשנת 1612 נוצר במנזר ספר ארבע הבשורות של צ'רפישקי בכריכת זהב מהודרת. המנזר שימש למעשה כמוקד תרבותי ורוחני שלו תפקיד חשוב בשימור האוצרות הלאומיים, ואילו בימי התחייה הלאומית הבולגרית, שימש מקלט עבור המורדים שלחמו נגד הכובשים התורכים. כיום מדובר במנזר גברים פעיל המציע לינה למבקרים באזור. מדי שנה, ב־15 באוגוסט נחוג יום הבתולה הקדושה, זהו יום החג של המנזר, אז מתקבצים בשטחו אלפי מאמינים נוצרים.

מחבר בין שתי גדות נהר וְלָדַאִיסְקַה, ומשמש כגבול הצפוני של המרכז ההיסטורי של סופיה. נבנה בשנים 1889-1891 על־ידי האדריכל הצ'כי וצלאב פרושק (Vaclav Prošek) ובני משפחתו יוזף, בוגדן וירז'י (Jozef, Bohdan and Jiří), האחראים גם לבניית גשר אוֹרְלוֹב. את שמו קיבל בזכות פסלי אריות הברונזה המעטרים את ארבעת קודקודי הגשר. בשנת 2014 נערכו במקום עבודות שיפוץ, ומאז משמש הגשר קווי חשמלית והולכי רגל בלבד.

פארק מקסים ונסתר הממוקם מאחורי הספרייה הלאומית קירילוס ומתודיוס הקדושים. במרכזו ניצבת אנדרטת הרופאים, וסביבה שבילים, ספסלי עץ וגני־שעשועים. האנדרטה שהעניקה לפארק את שמו, מנציחה את זכרם של אנשי הרפואה הבולגרים אשר פעלו במסגרת משלחות הצלב האדום, ונפלו במהלך המלחמה העות'מאנית־רוסית. שמותיהם נחקקו על־גבי האבנים המרכיבות את פירמידת הזיכרון הדוממת הזו. את האנדרטה עיצב האדריכל הרוסי, אנטוני אוסיפוביץ' טומישקו (Antoniy Osipovich Tomishko), והיא הוצבה כאן בשנת 1884. בצידו המזרחי של הפארק פזורים על כר דשא שרידים עתיקים של העיר התראקית סרדיקה. תצוגת השרידים הובאה הנה בשנת 2002 במימון שגרירות ארצות־הברית בבולגריה. בפינה הדרום־מזרחית ניצבת אנדרטה לזכר מאה ושלושים שנים לשחרור בולגריה מעול הכיבוש העות'מאני, אשר נחנכה בשנת 2018 בנוכחותו של נשיא הפדרציה הרוסית, |הלינק: http://www.haolam.co.il/691|ולדימיר פוטין|סלינק|. כדאי לגשת גם לצידו המערבי של הפארק, שם תמצאו שני עצי צפצפה רעדנית מרהיבים ביופיים המתנשאים לגובה של כשלושים מטרים.

המוזיאון נוסד במאי 1957 והועבר למבנה הנוכחי בשנת 1992 (לפני כן שימש כמוזיאון גאורגי דימיטרוב, לזכר המנהיג הקומוניסטי הראשון בבולגריה). בשנת 2012 שופץ וכעת מוצגת כאן תערוכה מושקעת ועכשווית. ברשות המוזיאון יותר מ־22,000 מייצגים, אך רק כאלף מהם מוצגים בתערוכת הקבע. בין היתר תמצאו כאן דגמי מכוניות ישנות, מכשירי רדיו וטלוויזיה, לוויינים ועוד. המוזיאון מתאים בעיקר לחובבי טכנולוגיה ולילדים.

הקתדרלה הניאו־ביזנטית המעוטרת באשכול כיפות ירוקות ומוזהבות היא אחד מסמליה החשובים של בירת בולגריה. הקתדרלה מוקדשת לתרומת האימפריה הרוסית במלחמה העות'מאנית־רוסית שהובילה לשחרור בולגריה מעול הכיבוש העות'מאני, ולזכר 200,000 החיילים הרוסים שהקריבו חייהם במלחמה, ולכן מכונה גם כנסיית זיכרון (Hram-Pametnik). לצורך ההנצחה, נבחר לקרוא לקתדרלה על־שמו של הנסיך הרוסי הקדוש, אָלֶכּסַנְדְר נֶבְסקִי. הקתדרלה המרשימה נבנתה על־פי עיצובו של האדריכל |הלינק: http://www.haolam.co.il/667|אלכסנדר פומרנצב|סלינק|. בנייתה החלה בשנת 1882 והסתיימה בשנת 1912. גובה הכיפה המרכזית הוא 45 מטרים, בעוד מגדל הפעמונים המערבי מתנשא לגובה של 53 מטרים. שטחה של הכנסייה נפרס על־פני שטח של 3,170 מ"ר ותכולתה המרבית היא 5,000 איש. בתוך הקתדרלה שוררת אווירה אפלולית ומיוחדת אודות לאורם המרצד של מאות הנרות הדולקים בפינה הצפון־מערבית של האולם. על מחיצת המזבח היפה עשוי השיש, שהם ובהט, גילופי קדושים נוצריים, בעלי־חיים וצמחים. מימין למחיצה ניצב כס הצאר המפואר שנבנה עבור פרדיננד הראשון, ואילו משמאל נשמרת תיבה ובה שרידי עצמותיו של אָלֶכּסַנְדְר נֶבְסקִי שהובאו הנה מרוסיה. קירות הקתדרלה עוטרו ציורי־קיר המתארים את חיי ישו: לידת המשיח הנוצרי, החתונה בקנה, תחיית לזרוס ועוד, ואילו את הכיפה המרכזית מעטר פרסקו מקסים בו מתואר הילד ישו ישוב על ברכי הבורא ומביט מטה אל עבר המתפללים. דרך הכניסה הצפון־מערבית של הקתדרלה תוכלו להיכנס אל גלריית האיקונות בקריפטה. מוצג כאן אוסף יצירות האמנות הדתיות הגדול בבולגריה. היצירות מהמאות ה־12-19 נאספו מכל הכנסיות ברחבי המדינה, ויעניינו בעיקר את חובבי האמנות הנוצרית. |המסגרת|למי צלצלו הפעמונים? את פעמוני קתדרלת אָלֶכּסַנְדְר נֶבְסקִי שומעים ברדיוס של חמישה־עשר קילומטרים. במגדל שניים־עשר פעמונים בגדלים שונים, והם שקוראים לתושבי העיר לפנות מזמנם לתפילה. האם שאלתם את עצמכם מי עומד מאחורי הצלצול בפעמונים הללו? בקתדרלת אלכסנדר נבסקי זוהי מָרִיַה זָאבּוֹבַה. הקשר של זָאבּוֹבַה לפעמוני הכנסייה מתחיל בעובדה שהיא חולקת את תאריך הולדתה עם תאריך יצירת פעמוני הקתדרלה שנוצקו בעיר |הלינק: http://www.haolam.co.il/668|טולה|סלינק|, הממוקמת על־יד מוסקבה, ב־26 במאי 1911. בשנת 1950 הצטרפה זָאבּוֹבַה למקהלת הקתדרלה, אז גילתה אודות צירוף המקרים. באותן שנים אסרו השלטונות הקומוניסטיים על קיום טקסים דתיים בבולגריה, ולכן, התנהלו התפילות הנוצריות בחשאי. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, שבה זָאבּוֹבַה לכנסייה והתמנתה לתפקיד המצלצלת בפעמונים: היה עליה לטפס מדי בוקר וערב במעלה מאתיים ועשרים המדרגות המובילות אל פעמוני הכנסייה. בחלוף השנים, גם בעשור התשיעי לחייה, לא הפסיקה זָאבּוֹבַה ממלאכתה, ומדי יום טיפסה אל ראש המגדל וצלצלה בפעמוני הקתדרלה. "הפעמונים הם שהעניקו לי כוחות נפשיים כבירים", סיפרה מָרִיַה זָאבּוֹבַה בראיון שהעניקה לתקשורת המקומית, "אני נהנית מבריאות איתנה, השגתי את כל מה שרציתי בחיי וסובבת אותי משפחה נפלאה - יש לי עשרה ילדים, ונולדו לי נכדים ונינים רבים".

שדרת הקניות, המסעדות, בתי־הקפה והבילויים המרכזית בסופיה. נמתחת לאורך כשניים וחצי ק"מ מכיכר סְבֶטָה נֶדֶלַה בצפון, עוברת ממערב לכיכר בּוּלְגָרִיַה וארמון התרבות הלאומי, ומגיעה עד הפארק הדרומי. החלק הצפוני של השדרה מיועד להולכי רגל בלבד, ומהווה מקום מפגש פופולרי בקרב תושבי העיר, הנוהגים לכנות אותה בשם החיבה 'וִיטוֹשְקָה' (Vitoshka). השדרה הרחבה נסללה בימי השלטון העות'מאני בבולגריה, ובשנת 1833 נקראה על־שם הר וִיטוֹשָה. תחילה שימשה השדרה כרחוב מגורים שמשני צדיו נבנו בתים פרטיים, אך בראשית המאה העשרים הפכה למרכז קניות תוסס. בתי המגורים הנמוכים פינו מקום לבניינים מרובי קומות, כאשר קומת הקרקע משמשת חנויות, מסעדות, ברים ובתי־קפה. ברחוב הקניות המרכזי תמצאו שילוב בין מותגי יוקרה כגון Versace, Boss, Lacoste ו־Dolce and Gabbana, לבין רשתות אופנה בינלאומיות דוגמת H&M ו־Diesel ורשתות אופנה מקומיות כגון Okaidi המקסימה בה נמכרים בגדי תינוקות וילדים. לצד חנויות האופנה תמצאו כאן מבחר חנויות מזכרות, צעצועים, מוצרי ספורט, כלי בית וספרים. במהלך מסע הקניות בשדרה המפורסמת של סופיה אפשר לעצור למנוחה טעימה באחת מהמסעדות או בתי־הקפה הפועלים לאורכה: במסעדת Shtastlivetsa תוכלו ליהנות ממטבח מקומי באווירת סלון של סבתא בולגריה, במסעדת Ribs Brothers תבחרו מבין מבחר סוגי סטייקים מבשר איכותי, ואילו בבית־הקפה 2Giraffes, המעוצב בסגנון צעיר ואורבני, תיהנו מכוס קפה מצוין.

הר ויטושה הוא אחד מסמליה המפורסמים של סופיה. ממוקם במרחק כעשרה ק"מ ממרכז העיר, ומתנשא מעל פרבריה הדרומיים. ההר מספק מקום מפלט מצוין מקצב החיים הסואן של בירת בולגריה, ומאפשר טיול נעים בחיק הטבע, וזאת במרחק נסיעה קצרצרה מהמרכז העירוני. בימי החורף מתכסה ההר בשכבת שלג עבה והופך אתר לגלישת סקי. הר ויטושה הוא מאסיב הררי עשוי גרניט המתנשא לגובה מקסימלי של 2,290 מטרים. החלק הארי של הפארק הוגדר כשמורת טבע בשנת 1934, וזוהי שמורת הטבע הראשונה במדינות הבלקן. השמורה מהווה סביבת מחייתם הטבעית של נמיות, צבאים, חזירי בר ודובים חומים, כמו גם בית גידול של עשרות אלפי חרקים ואלפי מיני צמחים. אל ההר ניתן להגיע במספר דרכים. הנוחה והמהירה ביותר היא באמצעות קו האוטובוס 66 מ־Paradise Centre הנוסע במשך כארבעים דקות עד לאלקו. קו 61 היוצא מאותה תחנת אוטובוס, נוסע כשעה ומגיע לגשרי הזהב. אפשרות מעניינת יותר היא לעלות באמצעות רכבל הכיסאות דרגלווטסי המגיע לתחנת גולי וראך, או באמצעות רכבל הגונדולות סימאונובו בצידו הצפון־מזרחי של ההר, המגיע עד אלקו. באלקו פועלת מסעדת Panorama, ממנה ניבט כמובטח נוף פנורמי של העיר. בנוסף, משמש אלקו כנקודת התחלה נהדרת למסלול הליכה לאורך שבילי ההר. מכאן תוכלו להגיע לצ'רני וראך, הנקודה הגבוהה ביותר בויטושה, או לחלופין לצפות באחת מהמורנות הפזורות ברחבי השמורה. מטיבי לכת יוכלו להמשיך עד גשרי הזהב, שם ייהנו מהמורנות המרשימות ביותר בויטושה.

ממוקמת ברובע בויאנה בפאתי בירת בולגריה. הכנסייה הצנועה למראה היא אחד מסמליה הנודעים של בולגריה ימיי־הביניימית. נבנתה במקור במאה האחת־עשרה בשטח של ששה מ"ר. בשנת 1259 הורחבה הכנסייה במימונו של האציל סבסטוקראטור קלויאן (Sebastokrator Kaloyan). עתה נוסף החדר האמצעי שעוטר בציורי־קיר מרהיבים. במאה התשע־עשרה נבנה החדר החיצוני. בשנת 1997 הוכרזה הכנסייה כאתר מורשת עולמית. אל הכנסייה הקטנה ניתן להיכנס בקבוצות קטנות בליווי מדריך/ה של המקום. זמן הביקור מוגבל לעשר דקות בלבד, ויש איסור גורף על צילום בתוך הכנסייה. לאחר שתעברו את החדר הראשון, תיכנסו לחלל המרכזי בו מתוארות על גבי הקירות שמונה־עשרה סצינות מחיי ניקולאוס הקדוש, מגן הדייגים והחיילים. מצדה הימני של הדלת צוירו דיוקנאותיהם של הצאר קונסטנטין הראשון (Constantine I) ושל אשתו אירינה (Irina), בעוד מהצד השמאלי צויר דיוקנו של קלויאן, מי שאחראי להרחבת הכנסייה ועיטורה, לצד אשתו, דסיסלאבה (Dessislava). בחדר הפנימי הקטנטן מכוסים הקירות שתי שכבות של ציורי־קיר: חלקם מהמאה העשירית לספירה וחלקם מהמאה השלוש־עשרה. יפים במיוחד הם דיוקנאות הקיסר קונסטנטינוס ואמו הלנה, מצדו הימני התחתון של החדר, ופרסקו הסעודה האחרונה מצדו השמאלי העליון. בציור זה ניכרים אלמנטים ייחודיים האופייניים למדינות הבלקן: במקום הלחם והיין המסורתיים, על שולחנם של ישו והשליחים מונחים בצל ירוק, שום ולפת, מוצרי מזון הנפוצים באזור. את הכנסייה מקיף גן קטן ומקסים, ומומלץ להקדיש מספר דקות לטיול סביב המבנה ההיסטורי.

תופעת הטבע המסתורית של יער האבנים, המכונה בבולגרית Pobiti Kamani (בתרגום: האבנים הנעוצות באדמה), מושכת לפאתי ורנה אלפי מבקרים המבקשים לעמוד על טיבו של היער המאובן. על אדמה חולית הגובלת בכביש מהיר, מצטופפים עשרות עמודי אבן המזכירים יער מכושף או שונית אלמוגים עתיקה. זהו למעשה המדבר היחיד בבולגריה (ואחד הבודדים על אדמת אירופה) הנפרס על־פני שטח של שלוש־עשרה קמ"ר ובו קבוצות-קבוצות של עמודי אבן. סך־הכל יש כאן כשלוש־מאות עמודים המגיעים עד גובה של שבעה מ' ועובי שנע בין 0.3 ועד 3 מ'. פנים העמודים חלול וממולא בחול, וסביב מקור היווצרותם של תצורות האבן הייחודיות הללו צצו תיאוריות שונות ומשונות: יש שטענו כי מדובר בשרידי גזעים מאובנים של יער קדום בעוד אחרים סברו כי מדובר בשרידי אלמוגים שהיו בימי קדם בתחתית האוקיינוס. בדיקות גאולוגיות שללו את סבירותן של התאוריות הללו, וכיום סוברים מומחים כי מקור עמודי האבן בתהליך ממושך של בליה מכנית, כלומר, תהליך ממושך ואיטי של שחיקת האבנים על־ידי כוחות שונים כגון רוח, חול ומים. בלב האזור הצחיח, בין קבוצות האבנים, נחבא מעגל אבנים ובמרכזו נישאים כמה עמודי אבן. אמונה עממית גורסת כי אם תיכנסו לתוך המעגל ותשלימו שלושה סיבובים (עם סיבוב השעון), תוכלו לגשת אל העמוד המרכזי, לשים עליו את ידכם ולהביע משאלה - זו, מבטיחים המאמינים, תתגשם במהרה.

נסבר - חצי אי עתיק ומרהיב לחופי הים השחור, שבין סמטאות האבן הציוריות שלו משובצות כנסיות ביזנטיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים יווניים, פינות חמד מוריקות ומבחר מסעדות, בתי־קפה ודוכני אמנות ומזכרות. טיול בנסבר העתיקה משמע לצאת למסע ויזואלי מרתק בתולדות בולגריה, בעוד בנסבר החדשה תוכלו ליהנות ממלונות מפנקים וחופים מוזהבים. לנסבר היפה אפשר גם להגיע במסגרת טיול יום מאתר הנופש הסמוך, סאני ביץ', או מבורגס הממוקמת כ־37 מדרום־מזרח לה. שורשי חצי האי העתיק של נסבר נעוצים בתקופה התראקית, אז נקראה ההתיישבות במקום - מנה (Mena). במאה השישית לפנה"ס נכבש האזור על־ידי יוונים דורים שהקימו כאן את כפר הדייגים מסמבריה (Mesembria). הכפר ששכן על חצי האי, שגשג גם בימי האימפריה הרומית והפך לאתר נופש עבור אצילי האימפריה הביזנטית בימי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (Justinian I). את השם נסבר העניקו למקום הפרוטו־בולגרים שכבשו את האזור בשנת 813 בהנהגת חאן קרום, מקים האימפריה הבולגרית הראשונה. השליטה הבולגרית החזיקה מעמד עד אמצע המאה החמש־עשרה, עת נכבשו שטחי בולגריה על־ידי האימפריה העות'מאנית. הכיבוש המוסלמי הגיע לקיצו בשנת 1878 בעקבות המלחמה העות'מאנית־רוסית, אז חזרו השטחים לידי הבולגרים. עם זאת, אולי תופתעו לגלות שלכל אורך המאות שמרה נסבר על אופייה היווני - בראשית המאה העשרים העידו על עצמם 89% מתושבי נסבר כיוונים. הפיכתה של נסבר ליעד תיירותי ואתר נופש מהמפורסמים בבולגריה, שינה לגמרי את פני העיר, ועתה אחוזים בודדים מתושבי העיר ההיסטורית הזו הם בעלי שורשים יווניים. כשמטיילים ברחבי חצי האי העתיק של נסבר מבצבצות השכבות ההיסטוריות מכל עבר - החומות העתיקות שמקיפות את בתי האבן שנבנו בסגנון התחייה הלאומית הבולגרית, בין אלו ניצבות כנסיות ימי־ביניימיות המאופיינות בשורות לבנים אדמדמים-לבנים ופיסות חרס ירקרקות המשובצות לאורכן. תמצאו כאן גם כיכרות פסטורליות מוקפות עצים מפותלים, אמני רחוב מעוררי השראה, חנויות מזכרות מלאות בכל טוב ובתי־קפה שמשקיפים אל האתרים העתיקים של העיר. לקראת שעת השקיעה טיילו בטיילת המקיפה את נסבר העתיקה ותיהנו מנוף אינסופי אל הים השחור. כדי שתספיקו ליהנות ממלוא יופייה וקסמה של נסבר, הקדישו לחצי האי יום אחד לכל הפחות, ואם אפשר אפילו יומיים.

מצודת בֶּלוֹגְרָאדְצִ'יק המרהיבה, המכונה גם מצודת קָאלֶטוֹ (Kaleto), ממוקמת בסמוך לעיירה בֶּלוֹגְרָאדְצִ'יק כ־117 ק"מ צפון־מערבית לסופיה. המצודה המבוצרת מוקפת תצורות סלע מרהיבות ביופיין, אשר נוצרו לפני מיליוני שנים בעקבות תזוזת הלוחות הטקטוניים ותהליכי התרוממות מעל פני־הים וקימוט שגרמו להיווצרותם של סדקים אליהם חדרו מים ורוח שעיצבו את הצוקים בדמות עמודי־ענק ופטריות. צוקי בלוגראדצ'יק מושכים הנה מבקרים רבים המבקשים לצפות באחד מפלאי הטבע היפים בבולגריה. הצוקים הפכו מקור עשיר למעשיות עממיות רבות וזכו לשלל כינויים כמו |הנטה|הדוב|סנטה|, |הנטה|הנזיר|סנטה|, |הנטה|המדונה|סנטה|, |הנטה|אדם וחווה|סנטה|, |הנטה|רועה הצאן|סנטה|, |הנטה|הפרש|סנטה| ועוד (ראו מסגרת להלן). המצודה הוקמה ככל הנראה על־ידי הרומאים במאה הראשונה לספירה. במאה ה־14 הורחבה המצודה על־ידי איוואן סרצימיר (Ivan Sratsimir), צאר וידין. בשנת 1396 נכבשה המצודה בידי העות'מאנים. בראשית המאה ה־19 הורחבה בסגנון אדריכלות עות'מאני עם השפעות מערב אירופאיות. לאחר שחרור בולגריה, שימשה המצודה כנקודה צבאית אסטרטגית במלחמת בולגריה-סרביה (1885). כיום מהווה מצודת בלוגראדצ'יק אבן שואבת למבקרים חובבי טבע מכל רחבי העולם. המצודה מחולקת לשלושה חצרות, כאשר מהחצר העליונה נשקף נוף עוצר נשימה אל האזור. שימו לב כי המפלסים העליונים אינם מגודרים בצורה בטיחותית, ולכן במידה והגעתם הנה עם ילדים קטנים, כדאי לשמור על עירנות מוגברת. עם סיום הסיור המרתק בין השרידים ההיסטוריים של המצודה ותצורות האבן רבות הרושם, כדאי לעצור בחנות היין מגורה שבכניסה לאתר, שם תוכלו לרכוש בקבוק יין מצוין שמקורו במערת מָגוּרַה המפורסמת שמצפון־מערב. |המסגרת|מדונת האבן אגדות מקומיות רבות עסקו בסיפור היווצרותם של סלעי בלוגראדצ'יק, והמפורסמת שבהן היא האגדה על מדונת האבן: היה הייתה לפני שנים רבות צעירה יפיפייה בשם ולנטינה. בהגיעה לגיל בגרות, החליטה ולנטינה להצטרף למנזר שבמחוז וידין בסמוך לעיירת בלוגראדצ'יק. על אף שולנטינה פרשה לחיי המנזר, המשיכו הסיפורים על יופייה להגיע לאוזניהם של תושבי האזור. יום אחד שמע רועה צאן צעיר על ולנטינה היפה המתגוררת בקרבתו, ובו ברגע החליט לכבוש את ליבה. עם רדת החשכה ניגש הרועה אל חלון המנזר והחל מנגן שירי אהבה על חמת החלילים שלו. כך הגיע הרועה מדי ערב וניגן לאהובת ליבו את המנגינות הקסומות ביותר. בחלוף זמן מה נשבתה ולנטינה בקסמו של הרועה, והשניים החלו מנהלים מערכת יחסים סודית. בכל יום, עם רדת החמה, הייתה ולנטינה בורחת מהמנזר לזרועות אהובה. יום אחד גילתה ולנטינה כי היא הרה. משגילתה אם המנזר על הריונה של הצעירה, החליטה לגרש אותה מהמנזר לאלתר. ברגע בו דרכה כף רגלה של ולנטינה מחוץ למנזר, נפתחו ארובות השמיים וברקים החלו להישלח לכל עבר. היה זה האל שזעם על העוול שנעשה לצעירה המאוהבת. כעונש החליט להפוך את כל הנזירות לצוקים. אלא שולנטינה והרועה הצעיר נקלעו גם הם לעין הסערה והפכו לתצורות סלע. גם היום ניצבים על הגבעה הצוק של המדונה, הלא היא ולנטינה, וצוקו של הרועה, שנגזר עליהם לעולם להיות כה קרובים וכה רחוקים זה מזו.